כל כך הרבה שואות מאיימות עלינו מבית ומחוץ, עד שנדמה שאוגוסט והחופש הגדול הם באמת בעיות מפונקות של ילדים קטנים. כבר מתחילת הגג אנחנו אוספים זרעים ושומרים בשקיות (כשאני אומרת אנחנו אני מתכוונת אל הטבח, השיטתי שבין שנינו), מי יודע מה ילד יום. בתחזיות העולמיות ממש תיכף יהיו מיליארד איש רעבים, וזה תרחיש חיובי כי אף אחד לא יהיה רעב אחרי שמישהו יצא מדעתו וילחץ על כפתורי האטום. בכל מקרה אצלנו בגג יוכלו לאכול חלק קטן מהמיליארד הרעבים, שניצלו מהפצצה. ואם כולם יכנסו לאובססיה הזו של שמירת זרעים אז יש סיכוי טוב שבבוקר של רעב נוכל לרדת על שדה של בזיליקום עם עגבניות, קערת שעועית לימה ודלעות מפרובאנס ולקנח במלון, תפריט לא רע יחסית לרעבים.

כמי שגדלה על "זרעים של מסטיק", בקולה הצלול והילדותי של דליה פרידלנד, זרעים הם שגרירים קטנים של תקוות גדולות. מכל מה שנקטף אנחנו לוקחים את היפה מכולם ושומרים את הזרעים, ואם זה מזכיר את טוהר הגזע אני מצטערת, החזק ישרוד ואחרי הפצצה או במשבר הרעב אתם תודו למי ששמרו עבורכם זרע שאפשר לסמוך עליו שיצמח ויאכיל את הדורות הבאים. זאת בדיוק המלכודת שמתאר נח הררי ב"קיצור תולדות האנושות", שאולי אסיים לקרוא עד מותי. המהפכה החקלאית שיעבדה את הציידים הלקטים, הפכה את כולנו לעבדי החיטה והמחשבות על העתיד. כל עוד ליקטת את מזונך לאותו יום היית עייף מדי מכדי לחשוב על המחר, ברגע שהתחילה החקלאות התחילו הדאגות ליום המחר. וזו הטענה הכי מהפכנית שחילצתי מהספר הזה, החיטה, אומר הררי, היא זו שבייתה אותנו ולא אנחנו בייתנו אותה. כי פעם ההומו ספיאנס לא היה חשוב יותר מעץ תפוזים, מעגבניה, מסלע, מקוף או מזברה, עוד יצור שהסתובב על קליפת כדור הארץ וניסה לשרוד. מכיוון שהמוח שלנו כבר נדפק, אז תשמרו את הזרעים של כל מלון ומלפפון, עגבניה ופלפל, ותתחילו לסחור בקח-תן של השוק הזה, שהוא מעניין יותר משוק הסמים.

הטבח הפנה אותי ברגע זה אל זרעי "הרליום", קיט אמריקאי מציע את הזרעים הלא מהונדסים האלה בשקית שתשרוד גם את הפצצה. "אבל אם נמות, מי יזרע אותם?", שאלתי אחרי שנמחק לי החיוך. "עזבי, אי אפשר לפתור את כל צרות העולם בבוקר אחד".

זרע הפורענות. שעועית הלימה הראשונה של מירי

הכינותי מראש. הזרעים של מירי חנוך