לא אני לא מפסיקה לגדל את הירקות עם האופטימיות על הגג אבל הפעם אחרוג מהרגלי הגינון כדי לומר כאן משהו דחוף, במיוחד למי שסובל – כמוני למשל, מ"כלבת אסטרוגן", שזה ירידה חריפה באסטרוגן שמובילה את האשה לדבר בנביחות ולנשוך חזק את מי שלא מבין מה נבחו לו. ים בבוקר זו ההמלצה, בשבע או שש וחצי למיטיבי קום. קומו, כנסו למשהו שדומה לבגד ים/ספורט/ כותונת לילה/ תחתונים של בעלך וגופייה של בתך ורדו לים. אפשר לחנות בכל מקום בשבע וחמישה (כי הפקחים ישנים עד 9), לערוך פגישה בין כפות רגליים יחפות לחול הרטוב של שפת הים, הליכה של 50 דקות מחוף לחוף, וחזרה לאיפה שהשארתם את הכפכפים, טבילה בכחול הגדול הקריר – ואתם עפים קילומטרים מהחום ומהייאוש העירוני. בשמונה ועשרה אתם כבר מתקלחים בבית ושותים קפה, אבל כל היום הגוף זוכר את הקרירות והראש יודע שמחר הוא יום חדש שאפשר להתחיל בים. ואם פספסתם את השעה הנהדרת, יש לכם עוד חלון הזדמנויות בשש וחצי אחרה"צ – אמנם הים כבר מתלכלכך באנשים ותפוצ'יפס והשקט חוטף מכות ברצף של מטקות, אבל הים עוד שם ובחינם, ועם קצת כושר גופני נרכש וכושר הדחקה מולד, זה אותו הכיף רק של ערב. עם הבגד ים הרטוב והסמרטוט שעליו אני עולה להשקות את הגג, מספרת לעצמי שזה בית הנופש שלי בכרתים או בפרובאנס ושתלך לעזאזל המציאות. לכו לים – עוד לא קרה שמישהו חזר מהים ואמר וואי וואי איזה באסה שהלכתי.

ים של ערב. ארגנו לכם אוסף פרטי של שקיעות