גם בית כלא יכול להיות חממה אידיאלית לאהבה נדירה ולטיפוח פרח נדיר. לפרח הזה קוראים צבעוני, או במקור (מטורקית): טוליפ, והאהבה הפורחת היא בין אסיר פוליטי – קורנליוס ון ברלה, לבת הסוהר- רוזה. המקום: הולנד ("ארץ בה רגישים לכבודם של הצבעונים"), הזמן: המאה ה-17 והסופר הוא אלכסנדר דימא (האב), שהביא עוד רומנים קלאסיים רבי עלילה ("הרוזן ממונטה כריסטו" ו-"שלושת המוסקטרים").

"הצבעוני השחור" הוא הספר הראשון שקראתי בחיי באנגלית. ועכשו לראשונה אני קוראת את הרומן ההיסטורי הזה בעברית בתרגומו של יוסף כץ, בעריכת תרגום של דיטה גוטמן. והקסם לא פג עם השנים. לא רק מן העלילה הרציפה והקולחת, אלא יותר מזה, בהבנה הרבה של דימא את גיבוריו. הוא מבין את החולשות ואת ההתנהגות שלהם עד הסוף. הוא מבין את בוקסטל, המקנא בשכנו שלו קורניליוס, שיודע את סוד הצבעוני השחור. מבין את אכזריותו של ההמון המתפרע ואת התנהגותו שלוחת הרסן של הסוהר שמנפח את תפקידו למימדים דימיוניים. הוא גם מבין את המלך שמוליכים אותו שולל. ויותר מכל מבין את אהבתם של האסיר ושל רוזה, בת הסוהר, ומתאר אהבה נפתלת ומאוימת מבית ובחוץ, עד הסוף הטוב.

קורנליוס צעיר ועשיר – אוהב את הצבעוני, הפרח שהגיע להולנד מן המזרח, פרח שייחסו לו תכונות אנושיות ממש. "פרח שיותר מדי שמש מזיקה לו. וצבעיו רעננים יותר עם זריחת החמה בבוקר ועם שקיעתה בערב ולא בשעות הצהריים החמות". קורנליוס מגוון את צבע הפרחים, מעצב אותם ומכפיל את הזנים. השכן הקנאי שלו בעזרת משקפת ונקודת תצפית עוקב את תנועותיו ומרוב קנאה מעליל עליו בגידה במולדת. הרומן המתפתח בין האסיר לבת הסוהר, הוא מן הרומנים היפים שידעה הספרות. רוזה אינה יודעת קרוא-וכתוב: "כל כך סבלתי כשהאומנת הביאה לי את המכתב שלך. החזקתי את המכתב שאומר כל כך הרבה לאחרים, אבל לגבי הוא אילם". קריאת מכתבי אהבה – הנה לכם עוד סיבה שכדאי ללמוד קרוא וכתוב.

את הצבעוני הנדיר, שצבעו שחור גידלו יחד רוזה וקורנליוס. זהו הישג משותף של השניים. האהבה המשותפת מצילה את שניהם יחד ולחוד. כמו שאומרת רוזה לאהובה: "תשווה אותי לצבעוני השחור, אדון קורנליוס, זאת תהיה המחמאה הגדולה ביותר". והאהבה בספר הזה היא פרח, והפרח הוא האהבה.

הצבעוני השחור מאת אלכסנדר דימא (תרגום: יוסף כץ, עריכת תרגום: דיטה גוטמן, הוצאת כתר, 2012) – 92 ש"ח