כמה שאנחנו אוהבים את המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה, שבזכות תרגומיו של רפי וייכרט קל לנו לחשוב בטעות שהיא בכלל משוררת ישראלית שמתגוררת בתל אביב, איפשהו ליד הים (או אולי בישוב בגליל העליון?). ואפילו שהיא כלת פרס נובל, משוררת מעוררת השראה ואדם מוערץ ומוערך על המונים – יש לנו תקווה בלב שאם היינו נפגשים, בטח היינו חברים טובים.

הנה אחד משיריה הנפלאים:

תצלומו הראשון של היטלר / ויסלבה שימבורסקה
תרגום: רפי וייכרט

ומיהו התינוקון הזה שבמתניה?
זהו אדולפיק הקטן, בנה של משפחת היטלר!
אולי יהיה דוקטור למשפטים כשיגדל?
או טנור באופרה של וינה?
של מי היד הקטנטנה הזאת, של מי האוזן, העין, האף הזעירים?
של מי הבטן הקטנטנה המלאה חלב, עדין לא ידוע:
של דפס, רופא, סוחר, כומר?
לאן יגיעו הרגלים הקטנטנות, המצחיקות הללו, לאן?
לגנון, לבית הספר, למשרד, לחתונה
אולי עם בתו של ראש העיר?

עולל, מלאכון, פתיתון, קרן אור,
כשבא לעולם אשתקד,
לא חסרו אותות בשמים ובארץ:
שמש אביבית, צמחי גרניום בחלונות,
בחצר מוזיקה של תיבת נגינה,
ניבוי מוצלח בעטיפת ניר ורודה,
ממש לפני הלידה חלומה הנבואי של האם:
לראות בחלום יונה – בשורה משמחת,
ללכוד אותה – יגיע אורח מיוחל זה מכבר.
טוק טוק, מי שם, זה ליבו של אדולפיק פועם.

מוצץ, חיתול, סינרון, רעשן,
הבחורון בריא, תודה לאל,
דומה להוריו, לחתלתול שבסל,
לילדים מכל האלבומים המשפחתיים האחרים.
נו, הרי לא נתחיל לבכות עכשיו,
אדון צלם יעשה קליק מתחת לשרוול השחור.

פוטו – קלינגר, גרבנשטרסה בראונאו,
ובראונאו היא עירה קטנה אך מכובדת,
חברות סולידיות, שכנים טובים וישרים,
ניחוח עוגת שמרים וסבון אפרורי.
יבבת הכלבים ופעמי הגורל אינם נשמעים.
המורה להיסטוריה מרופף את צווארונו
ומפהק מעל למחברות.

השיר מופיע בספרה "שלהי המאה", הוצאת קשב לשירה (1998)

להשיג בחנויות הספרים