סיימתי לשתות את האמריקנו שלי, נכנסתי למכונית ויצאתי לדרכי. כבר שש עשרה שנים שאני נוסע בדרך שבין מצפה רמון לתל אביב, לפחות פעם בשבוע. שמונה שנים מתל אביב למצפה רמון ובשמונה השנים האחרונות ממצפה רמון אל תל אביב. הנסיעה מתחילה כשמסביב הצהוב שולט, במהלך השנים נוספו נקודות ירוקות פה ושם, חוות, שדות ולפעמים איזה עץ שהצליח לצמוח בתנאים הקשים. גם המחשבות עדיין צהובות ויבשות, מחפשות איזה גילוי  ועדיין עוסקות בשאלות כמו מה יעשה לי טוב? מה אני באמת אוהב? למה אני נוסע לשם? אל תל-אביב.

אני חולף על פני שדה בוקר, מהרהר בכל הדברים שבניתי במדבר, איך שנהניתי לבנות, את הבית, את הסטודיו ובכלל לשחק אותה חלוץ לכמה שנים ומה יהיה הלאה? המכונית נוסעת, הגלגלים מסתובבים וכאילו גם המחשבות שלי מתחילות להאיץ את הקצב שלהן כשאני מתקרב אל באר שבע, עוד רגע אחלוף על פני נקודת איזון דמיונית שבין הבית שבמדבר לבית שבעיר הגדולה, נקודה שמפרידה בין דרך חיים של התבוננות פנימה עם חיפוש הזדמנויות שבלב, שיחות נפש ושיטוט בעולמות דמיוניים, לבין העיר שמזמנת מפגשים, יוזמות וחילופי דעות. אני נמשך אל העיר, היא מרגשת אותי, יש בה משהו משחרר, פחות אחראי, לא רציני כל כך. על כביש שש ההרגשה היא כבר כאילו אני שם, כאילו כבר הגעתי, אני כבר יכול להריץ לעצמי את מהלך העניינים, את הדברים שיש לי לומר ומה שמתחשק לי לעשות. באיילון כבר שכחתי מההרהורים, עכשיו יש תכניות, כוונות ורצונות. עוד כמה ימים כבר ארצה לחזור, אתגעגע, יהיה חסר לי הבית, המדבר.