מרוב שאני נתפסת על ידי עצמי כחברמנית, ג'דה, מין לביאה עממית שהכל קטן עליה אם היא רק לוקחת את הכדורים הנכונים בזמן, תפסתי יוזמה ומהר לפני הסופה הבאה עליתי עם שאול האינסטלטור וידיד לעת צרה, לגג, להילחם בהצפה הבאה, משל הייתי אמא של הנס הילד ההולנדי עם האצבע הקטנה בחומה, אחת שרואה את העתיד יום לפני שהוא בא. נכון, היכולת הנבואית הזו לא תעזור לי במקרה של מלחמה עולמית או מטאור שמגיע מחר אל כדור הארץ, בום, אבל בסערה הבאה אני לא מתכוונת לעמוד עם הדליים ולחייך, כאילו בגילי המתקדם אני נכנעת לקארמה שלי.

שאול ואני עישנו סיגרייה של שלום, קטפנו פטרוזיליה ואכלנו צנון, ובהינו יחד בשלל החורים והחריצים שמהם נוזלים השמים אל המרפסת שלנו. בעצה אחת, סולם, עיתון, והרבה הרבה רצון טוב, הוא ירד למטה ואני נשארתי למעלה, מדגימה הצפה. כשהתחלנו להקציף בפוליאטילן נוזלי את כל מה שממנו יכולים לחדור המים, צלצל אבא שלי כדי לתאם איתי בפעם המאה מה עלי לעשות במקרה שניתוח הקוצב לב השלישי שלו יסתבך וחלילה ירצו לחבר אותו למכשירים. הוא כל כך נהנה מהשיחות האלה, עד שאי אפשר לקחת ממנו רגע כזה של שמחה. מכיוון שאני לא אחת שיושבת על הגדר, שעה שבעל מקצוע מסור טובל את ידיו במרזב שלי, עזרתי ודיברתי עם אבא בו זמנית. כעבור דקה הרגשתי משהו דביק נוזל במורד השיער שלי, החומר, שאסור לגעת בו בידיים כי הוא מתקשה לנצח, היה למעין הארכת שיער. האמת היא שהצבע לא רע, מין בלונד פנינה, אבל המרקם, הו המרקם. בהיסטריה קלה ניסיתי להסיר את תוספת הרפונזל פוליאטילן, אך לשווא, ועכשיו גם הידיים שלי החלו להידבק אחת לשניה. רצתי למטה אל בתי הבכורה שניסתה לשווא לראות עוד פרק ב"הסמויה", וביקשתי ממנה לגזור לי את השיער המוקצף שנוסף לי. המספריים נדבקו לחומר ואז הושטתי לה סכין קצבים, היא לבשה שקיות ניילון על הידיים ודמעות של צחוק ובכי מילאו את עיניה היפות, ואז ערכה בי תספורת קארה צד אחד.

מים לא יציפו את המרפסת, במקום זה עלי לקבוע תור דחוף לספר, זו הקארמה, עשי וי על משימה אחת וסדרי לך אחרת במקומה. אל תנסו את זה בבית.