זוכרים את הספר התמים "זרע של צנונית" על הילד אודי שזורע צנונית בגינה וכולם סביבו – שלא למדו בקבוצות הורים של אדלר – חוזרים ואומרים לו שזה לא יצמח? בכל פעם שקראתי בספר הזה הרגשתי שאודי הוא קורבן לעולם שלפני ההכרה בנפש ובאנרגיה שמקיפים צמח או ילד. בעצם רציתי לכתוב בכלל על אמהות חד הורית, כי מאז שאני לבד על הגג שבתות וחגים אני רואה שהילדים מקבלים פחות תשומת לב ובו זמנית אני יותר עייפה ופחות סבלנית. אבל הצנוניות השמנמנות האלה שצמחו להן בחצי חבית כאילו שום דבר, כולל לא תקשורת שלילית לא משפיע עליהן, הזכירו לי את אודי האומלל שצריך להתמודד לבדו עם סביבת מבוגרים אטומים ולבסוף לנצח כנגד כל הסיכויים ולצאת מהסיפור הזה מותש אבל עם צנונית ביד. אני רוצה להצדיע, להוריד את הכובע ולפרוש שטיח של פרחים אדומים לרגליהן של החד הוריות שמגדלות לבד ילדים, משקות, מאכילות, מכילות, יורד הערב, לא תמיד הלילות שקטים, מפרנסות, קמות שוב עם הנץ החמה לעוד יום לבד עם ילד או ילדים ורק איזה כוח פנימי מסתורי תומך בהן, לגדל יפה את ילדיהן. אם הגג הוא סימבול אז אני שוב בצרות, כי אחרי שדיברתי בשבח ההזנחה המבורכת עליתי היום וגיליתי שחוץ מהצנוניות וכמה פטרוזיליות חזקות לא נותר לי את מי להשקות. ביצעתי החייאה בכמה ריחנים מכווצים והשקיתי את שרידי הלואיזה והלמון גראס. ולא נותר לי אלא להיזכר בפתגם האכזר שהיה תלוי תמיד מעל שולחן המפקד בצבא: אלוהים תן לי כוח לשנות את מה שביכולתי ולקבל את מה שלא ביכולתי ותבונה להבדיל בין השניים.