נגיד ביולי אוגוסט קשה לחשוב על רעיון גרוע יותר מחממה. מן הסתם כל מה שלא ממוזג 24/7 הוא חממה ולגבי האפקט צריך רק לצאת לרחובות ולראות איזה יופי הוא עובד על המין האנושי שמאבד צלם, ומעט הסובלימציות שנותרו נמסות בחום. אבל עכשיו כשהימים בהירים וחמימים והלילות עדיין קרים, זרע הטבח בערוגה מלאכותית ומעליה הניח קופסת פלסטיק כדי להגן מהקור בלילה ולצבור את חום היום. כמעט כל הצמחים בגג מתחלפים ונביטות ירוקות קורעות את הלב ומחזירות תקווה שלמרות האסטרואיד שנחת בהרי אורל, עליית מחיר הקוטג' והממשלה העקומה שמנסה להתייצב על ראשנו, יש סדרי טבע שממשיכים לזוז כרגיל. ישן מפני חדש הוצאנו, חלק מהארגזים כבר זרועים ומשתזפים, וחלק ממתינים להחלטות של הזורעים. שני משפטים מסתובבים לי בראש "הזורעים בדמעה – ברינה יקצרו" ואני מאוד בונה על רינה עתידית כי כמו שאומרים הפולנים – הצרות באות לבד, אבל את השמחות צריך לייצר. ובמקרה שלנו, לזרוע.

ההזדקנות של מי שגמרו את הקריירה מקבלת פרופרציות אופטימיות זהירות כשרואים את הירקרקים הרכים שנובטים ומתחילים את הביוגרפיה שלהם. משום מה נדמה לי שלחקלאים קל יותר לקבל את המוות מתוך היכרות עמוקה עם מחזור החיים. ולפני שאעבור לכתיבה חופשית של שירי הייקו על הטבע – אלך לרואה החשבון, למכולת, לסדר את הקבצים במחשב, למרוח קרם פנים. כי עם כל הכבוד שיש לי, ויש לי, לטבע, העירוניות לא מותירה אותי לבד עם הברירה הטבעית. עציצים זה שמחה, אבל עליי להיות עם רגליים באספלט, אחרת נצטרך לאכול רעיונות ושבלולים. תכף האביב יתעורר ותתחילו לקבל ממני מכתבים מלאי עזוז ומלפפונים. לצערי הרב, כמו שאומרים לילדים – סבלנות לא קונים בשום חנות, אבל יכול להיות שהחממה תקצר קצת את הדרך, אז עוד קצת סבלנות.

מיני עמק יזרעאל. הארגזים העטופים על הגג

ובמבט מלמעלה. אפקט חממה ביתי