מפוייסת מרוח סתיו מדומה, עליתי להשקות בגג את צמחי בין העונות. פעם היה מושג כזה של דודות, דמי סזון, יעני אם יש לך סוודר דקיק עם כפתור אחד הוא לחלוטין סוודר לדמי סזון, סתיו, אביב, כך גם פולאובר וצעיף קל, ובזה תמו המושגים שלי באופנה. הצמחים, כמו הילדים, גדלים לאט יותר בשעון החושך. נשבעת שאתמול כבר בחמש וחצי התחלתי ללטף את הביצה לארוחת הערב, כי נדמה לי שנורא מאוחר. הקטנה גמרה שיעורי בית לשבועיים הבאים, שעתיים חישוק הולה הופ ושעתיים טלוויזיה וכל זה הביא אותנו לחמש וחצי, ועכשיו מה?

הכי עצובות מהשעון הזה הן החמניות, פרחי שמש עדינים, שתלויים לגמרי באלי ישי. הנה הן מרכינות ראש, וממש תכף יתחילו לפצח את הגרעינים של עצמן מרוב יאוש, כמובטלות ליד לשכת העבודה. דברים משונים עבר גם התירס שלנו שגידל פתאום שיער כתום. קראתי על להק של דבורים שאכלו סוכריות במקום להסתובב ולחפש פרחים בעולם שבו אפשר למצוא יותר צוף באינסטגרם מאשר בשדות. הכוורנים נדהמו כשהן ייצרו דבש כחול, ירוק וצהוב, צבעי מאכל ששתו מסוכריות של מפעל שפשט רגל. כנראה שמישהי הביאה אתה את הצבע הזה לגינה, או שהחורים בהשכלה החקלאית שלי הם למעשה בורות. בכל מקרה אני סקרנית לדעת אם התירס גם הוא כמו התלתלים של המלך דוד, יהיה ג'ינג'י.

בירידה הביתה קטפתי שתי עגבניות מנומרות, ומהפעילות הסתווית הזו כבר איבדתי את השני גרם קרירות. סוף אוקטובר, אתם שם למעלה, מה קורה עם החורף?! למה אתם מחכים, שנרים מחאה חברתית? הפגנות כבר לא קורות בקיץ, הביאו את הגשם ותראו איך נפרח מחדש.