כמו חוואית חד הורית אני מסתובבת במשעולי הגג והבית לא מספיקה לתת לכולם את מה שהם זקוקים לו: אוכל, מים, תשומת לב. הטבח מתרוצץ עם סכין בין מטבחים ואני מוצאת את עצמי שורקת לבד את "אל נא תעקור נטוע" כאחרונת המתנחלות. מסתבר שהפוריות בגן הירק שלנו היא כן תוצאה של אחד ועוד אחת. לבד אני לא מצליחה להשתלט על העזובה, היובש, וחוץ מלהשקות כמה צנוניות חדשות, את המלפפונים שזרעתי לבד ונותנים תנובה יפה, אני מוצאת את עצמי בעיקר עוקרת את מי שסיימו מחזור חיים, ופחות מדי זורעת ומיטיבה את מצע האדמה לקראת שתילי החורף.

הזמן הוא קריטי כי לצמחים חדשים עונת המעבר הזו היא חלון הזדמנויות אחרון להסתגלות לפני הקור, אחר כך קשה מאוד לגדל שתילים רכים. וכמשל למחסור בידיים עובדות ויציאה משליטה, נמלטת החתולה הבכורה שלנו, שרוב הזמן גרה בכיור ועולה על הגג כאילו קראה את טנסי וויליאמס והיא יודעת שלא נמלט מההשוואה לחתולה על גג פח לוהט. אני מנהלת אחריה מרדפים מעוררי רחמים אך לשווא, היא נעמדת על הרגליים הקצרות שלה ותוקעת מבטים של "תוכיחי שאני חתול בית". אם אני סתם סוגרת ויורדת הביתה היא נעמדת על חומת הגג ומייללת כאילו נטשו אותה כאן אנשים רעים. בשבת אקדיש את כולי לזריעה של מצליבים, ברוקולי, כרובים וסלק ואולי גם תפוחי אדמה שיש להם אמא אחת טובה שמגדלת עשרה תפוחונים עד שלא נותר ממנה דבר. אל ייאוש, אני חושבת לעצמי, יש ימים של עזובה ואחריהם ימים של התחדשות, קיצי קיצי אחרון, היא מתחבאה בין הדודים. בטוחה שאם היא לא רואה אותי אני לא רואה אותה. בשבוע הבא אביא לכאן זרעים של צמיחה ובינתיים נאכל מלפפונים וביסים קטנים מהלב הקצת כואב.

מוכנים לסלט עלים. הצנוניות של מירי

מחסור בידיים עובדות. הגג של מירי בתקופת מעבר