אחד הדברים שהכי מבלבלים אותי, הוא כשבני דורי, נגיד ארבעים ומעלה, אומרים את המשפט הבא: "פעם היו עושים מוסיקה. היום אין זמרים אמיתיים". זה מבלבל אותי, כי אני באמת לא מבינה על מה הם מדברים. זה אמנם נכון שהקרקע המוסיקלית הבתולית, שעליה הצמיחו הביטלס ובואי את האלבומים הגאוניים שלהם, כבר חרושה וזרועה לעייפה. יש מאה אלף אר.אי.אם, מיליון פינק פלויד, ועולם שלם שמנסה לזכות בכוכבנולדים למיניהם עם חיקויים של מריה קארי. אבל יש דור חדש של גאונות וגאונים. ועוד איך יש. והם עושים מוסיקה מופלאה ופורצת דרך, מסיבה אחת פשוטה: בעולם שלהם, מאז ומתמיד, אין ז'אנרים ואין גבולות. בני העשרים ושלושים ומשהו גדלו על הכל. שלא כמו בני דורי, שהיו מצווים להיות משויכים לשבט זה או אחר – את רוקיסטית או אלקטרונית? – הדור החדש מעמיד בשורה אחת את כל מה שהוא אוהב, בלי אפלייה וסיווג. נירוונה, פרודיג'י, מייקל ג'קסון, ג'וני מיטשל, אן ווג, פרינס, הצ'ילי פפרס – הכל טוב. גישה כזאת מצמיחה עירבובים מופלאים, כשהיא יושבת בידיים הנכונות. ולג'יימס בלייק יש כאלה ידיים.

הוא לונדוני, יפהפה, בן עשרים וחמש, ומוכשר למות. בחודש שעבר הוא הוציא את האלבום השני שלו, אחרי שהראשון הרוויח לו מעמד-על. הוא עושה עירבוב של סול ואלקטרוניקה נוגה ורכה: יש שם נינה סימון, יש שם בריאן אינו, יש שם ג'וני מיטשל וקניה ווסט. יש נשמה ועצב וסאונד חדש לגמרי. יש לו קול מדהים שמושפע מאוד משירת נשמה שחורה. השירים שלו מעולים, העיבודים שהוא מפיק בעצמו מינימליסטיים אבל פוגעים בול. זה היפ הופ עגום ואיטי, זה סול חדש ואלקטרוני, אלו הן בלדות מודרניות ומרטיטות. בלייק מזיז את הגבולות, מערבב מצרכים שכאילו לא אמורים לשבת יחד, עושה פיוז'ן מוסיקלי טעים באופן יוצא מהכלל, ממש כמו בבישול העכשווי. כל חידושי הטכנולוגיה רתומים לצמד הסוסים הכי ותיק בעולם: מלודיה מושלמת ושירה מהלב, ובדרך עוברים בכל ז'אנר שהילד פלא גדל עליו, מבלי, כאמור, לשפוט, להשוות, או לחקות. הוא לא נשמע כמו אף אחד אחר, והוא יעיף אתכם לשמיים. כן, זה עד כדי כך טוב. כן, עושים היום מוסיקה. מדהימה. אל תפסידו.

האלבום overgrown של ג'יימס בלייק -65 ש"ח (מוזיקה נטו)

[youtube AlaRjP8pg0Q]

[youtube 6p6PcFFUm5I]