לפעמים צריך לחכות שנים רבות לתרגומו של ספר טוב. 40 שנה לאחר צאתו באיטליה, זוכה ספרו של גווינו לדה לתרגום בעברית. זהו ספר ביכורים אוטוביוגרפי. האחים טוויאני ביימו אותו לסרט, ובשנת 1977 זכה ב"דקל הזהב"  בפרס קאן.

במרכזו של הרומן, המתרחש בכפר סיליגו שבסרדיניה, נפרשת מערכת יחסים בין הילד גווינו לאביו אברמו. האב מרחיק את בנו מבית הספר ומלמד אותו להיות כמוהו, רועה צאן וגם איכר. השכלה בעיניו היא דבר מיותר וחסר תכלית: "לימודים זה עסק לעשירים. זה בשביל אריות, אנחנו רק טלאים." בלית ברירה,  בגיל 7, בעוד חבריו לומדים, הוא נעשה רועה מושלם, שנאסר עליו לשכב בשמש ולהתבטל.

הסופר אינו מסתתר מאחורי דמות אחרת, אלא כותב בגוף ראשון. באומץ נדיר חושף את פצעיו הגופניים והנפשיים. כל הסיפור הוא למעשה תהליך השתחררות הדרגתי מכבליו של האב שראה בבנו עוד בהמת עבודה ולא יותר מכך. הוא לא היה אבא, הוא היה רק אדון.

בספר ישנם קטעים קשים לקריאה – "הייתי נמלה והיה עלי להישאר נמלה ולהקדיש את מחשבותי אך ורק לחיטה, לשעורה, לגפנים ולכבשים." ברגעי טירוף, האב המכה מסכן את חיי בנו והרופא מזהיר: "חינוך הוא דבר קשה. לא מחנכים בעזרת מקל או שיחים, אלא בעזרת מילים." וגם המילים הנפלטות מפיו של האב הן אלימות, מתובלות בקללות ובזלזול. הפחד מפני נחשים, פרעושים, יתושים וזאבים אינו גדול כמו הפחד מפני האב.

למזלו של גווינו, דודו תיו ג'לון מזהה את יכולתו המוסיקלית ומלמד אותו בחשאי תווים. וגם אז האב אינו נכנע: "לנו יש מוסיקה אחרת." גווינו ילמד להשתחרר ויהפוך מילד צייתן וכנוע לילד מרדן וסרבן, ורק אז ימצא דרכו לחופש, להשכלה ולתרבות.

והילד הזה, שילדותו עברה בבדידות, למד להתיידד עם הנוף ועם הטבע. לימים יהיה סופר ויספר לנו סיפור כואב, מרגש ופיוטי. ומעל לכל יביא לנו סיפור שיש בו נחמה. הסופר חוגג את נצחונו ואיתו הקורא.

"פָּאדְרֶה פָּדְרוֹנֶה – אבי, אדוני" מאת גָוִוינוֹ לֶדָה (מאיטלקית: מירון רפופורט. סדרה בעריכת אברם קנטור ונגה אלבלך, ספריית פועלים, 2014, 235 עמ'),
57 ש"ח בחנות "המגדלור" (במקום 92 ש"ח מחיר מלא).