"תרגום הוא כמו אשה: אם היא נאמנה – היא לא יפה, ואם היא יפה – סימן שהיא לא נאמנה", אמר מי שאמר (הדעות חלוקות בין יבגני יבטושנקו, לאה גולדברג, שלונסקי ועוד, אבל רוב הסיכויים שזו אמרה עממית, וכל יוצר שתרגם אותה לשפתו נחשב כאילו הגה אותה). אז בקשר לנשים אני באמת לא יודעת, אבל בתרגומים, מניסיון, הכלל הזה די תופס. לפחות כשמדובר בטקסט מחורז, שבו הנאמנות למשקל ולחריזה חשובה לא פחות מאשר המלים, ועל כן הוא דורש מהמתרגם כישורים של משורר. משום כך, הגרסה העברית של "הדוב רועד מפחד" בחרוזיה של רימונה די-נור היא בעיני סוג של נס ספרותי – בדומה לתרגומיה של לאה נאור לחרוזים של דוקטור סוס: ספר מתורגם שמעניק לקורא תחושה כאילו נכתב במקור בעברית. ואיזו עברית! איזה חן, איזה קצב, אילו חרוזים מושלמים ומשקל מתנגן, תענוג.

הסיפור עצמו פשוט לגמרי: הדוב תועה ביער ומאבד את דרכו הביתה, הערב יורד, הרוח נושבת, החברים בבקתה דואגים… והדוב רועד מפחד! שימו לב להיפוך התפקידים הנחמד: הדוב הגדול הוא זה שפוחד, ודווקא החברים הקטנים (ארנב, עכבר, ציפורים קטנות ושאר פחדנים מפורסמים) הם החזקים, ויחד הם מצילים את הדוב, מחבקים אותו, מקשיבים לסיפוריו ונרדמים כולם יחד. לא לחינם הוסיפו המחברת והמאיירת, שזהו ספרן השלישי בסדרה (אחרי "הדוב ממשיך לנחור" ו"הדוב מרגיש לא טוב", לא מכירה לצערי), הקדשה בפתח הספר לחברותיהן הטובות ביותר. הציורים, אגב, מקסימים.
בקיצור, יש כאן יופי של טיפול ספרותי בנושאים חשובים כמו פחדים, בדידות והכוח שבחברות, והסוף מנחם ומרגיע ומאפשר חלומות נעימים. במקרה יצא לי לקרוא את הסיפור לבן החמש בשעת צהריים דווקא, ושנינו התענגנו על החרוזים והקצב, אלא שעד מהרה, תנחשו בגלל מי, הפך הפזמון החוזר "והדוב רועד מפחד!" (מדי צמד עמודים בערך) ל"ולדוב רואים ת'תחת!" ותאמינו לי – זה לא קלקל את הסיפור. להפך.

הספר "הדב רועד מפחד" מאת קרמה וילסון (נוסח עברי: רימונה די-נור, איירה: ג'יין צ'פמן, בהוצאת  כנרת, 32 עמ', מנוקד, לבני 3-6) – 68 ש"ח
להשיג בחנויות ואתרי הספרים