ככלל, אני מתייחסת בחשדנות גדולה לאלבומים של שחקנים, כמו לסרטים של זמרים. שכל אחד ואחת יעשו מה שהם טובים בו. Hugh Laurie, השחקן האנגלי הנפלא שמככב ב'האוס', עבר דרך ארוכה מאז ימיו כקומיקאי מושחז ואיכותי באנגליה של סוף האייטיז, אז שיתף פעולה עם סטיבן פריי וכיכב ב'בלק-אדר' המיתולוגית ("הפתן השחור" עם רוי אטקינסון, זוכרים?) . לא הרבה שחקנים צולחים את המעבר לאמריקה, ורק אחד סיים את המהלך כשחקן עם המשכורת הגבוהה ביותר בטלוויזיה . ניחשתם נכון. החיים של לורי הם כנראה דבש באמת, כי הוא מצליח איך שהוא לתרגם גם את הצעדים הכי שחוקים לזהב, ואני לא מתכוונת במובן הכלכלי בלבד: הנה הוא מוציא אלבום בשם Let Them Talk , לכאורה צעד שיווקי מתבקש בשיא הפופולאריות שלו, ונחשו מה: האלבום מקסים.

לורי הוא פסנתרן מצוין, וזמר לא רע. אהבת חייו היא המוסיקה של ניו אורלינס, וזה בדיוק מה שהוא שר כאן: את כל השירים שהוא אוהב. הוא מגייס אגדות כמו דוקטור ג'ון וטום ג'ונס, מנגן גם גיטרה, נעזר במוסיקאים מעולים ואווירה כללית של כבוד ואהבת אמת לחומר. נכון שהאלבום הזה הוא לא פורץ גבולות או חדשני, נכון שהוא יכול להרוויח ללאורי עוד בוכטה, אבל בעיקר זה דיסק מלא חדווה ושירי בלוז מעולים, קלאסיקות כמו  'סוואני ריבר' וכמה שירים אבודים שהוא מחלץ ומשחזר באהבה מתהומות הזמן. שאפו, דוקטור. מוי כיף.

Hugh Laurie, Let Them Talk (יו לורי) – 69.90 ש"ח
עכשיו כנסו לכאן