פעם היה לי גג ירוק וחשבתי לכתוב עליו טור. עכשיו הגג שוקל לכתוב את זכרונותיו, ואני שואלת, לא-לא חלילה שוקלת, את עצמי, מה יהא על הטור בלי הגג. כמה פעמים אני יכולה להתניע לעיניכם את כמעט מותו של הגן הירוק. אבל החיים כרגיל, שוברים את ההגה וכשאני עולה לראות הכלו הפרחים והצמחים מחכה לי הפתעה. טוב לא כזו של הפי-אנד הוליוודי, ובכל זאת הגשם הכמעט סימבולי שפקד אותנו, כמו ניסוי כלים לקראת החורף, הספיק כדי לתת תקווה לכובע הנזיר, המסתפק כצפוי במועט, וגם לשיח עגבניות שמשתולל בחצי החבית שלו, כנראה בהשפעת המיתולוגיה של הטבח חובב העגבניות, או שוב כמו ילדים שמאתגרים אותם, העגבניות לא העזו לאכזב והן מתנהגות כמו בנים שמגנים בגופם על הוריהם בבית המשפט, למרות שברור לכולם מי לא טיפל יפה במי.

גם לפטרוזיליה יש כוח סוס לא מבוטל והריחנים הנצחיים שעליהם קצת נראים שרויים בצער אבל חלילה לא מתים. על כל האחרים אני מעדיפה לא לדבר. סייג למיתה שתיקה. עכשיו אני חייבת לזרוע משהו ולא למען הגג אלא למען כבוד הטור שלא יתייבש פה, כי בין החקלאים עוברת שמועה עצובה שהחורף הולך להיות שחון. אז זהו, נגמרה שירת הברבור שלי ואם הטבח לא יואיל בטובו לסייע על ידי אני מתכוונת כמו חקלאית בסרט אמריקאי להילחם על השדה שלי, לזרוע מהר כמה מצליבים לדשן ולהשקות את הגג ואת הטור בסדר הזה. כי כאשר יענו אותו וגם אותי, כן נרבה וכן נפרוץ ובקצב ההווי הפנימי הזה יוכלו לצלם אותי לדגלי הימין בבחירות הבאות, אל נא תייבש נטוע אל תשכח את התקווה ושערי יתנופף ברוח בין שיבולים לקמה. אגב מה זה בדיוק קמה?

וכאשר יענו אותו - כן ירבה, וכן יפרוץ. מירי מתפייטת על הגג