בעקרון אני מחשיבה את עצמי כצרכנית תרבות, זה שכבר שנתיים לא קראתי ספר או ראיתי הצגה שלא לדבר על מופע מחול לא מערערים לי את הדימוי העצמי, כי למה לי לפגוש את המציאות ולראות שבינתיים התוצאה היא שתיים אפס לטובתה? מה גם שביני לבין עצמי יש דיבור מנחם כזה שאוטוטו דניאל בן השנה כבר יישאר עם בייביסיטר, העייפות של סוף היום תיעלם והנה עוד חודש – חודשיים, או מקסימום אחרי החגים, תכף החיים שלי חוזרים – הם יצאו – אבל אני תכף אשוב.

לכן, כשאחי התקשר אליי  לפני כחודש ואמר שיש לו זוג כרטיסים להצגה שהם לא יכולים ללכת מיד אמרתי, בטח, נלך במקומכם. פתחתי יומן ורשמתי "הקומדיה הירושלמית" , בית ציוני אמריקה בתל אביב. בערב הודעתי לבן זוגי שבשבוע הבא אנחנו יוצאים להצגה ולרגע היה נראה שהנה, החיים חוזרים להיות יפים.

יום ראשון הגיע הרבה יותר מהר ממה שחשבתי וגם הערב. חזרתי מהעבודה, התלבשתי התקלחתי, ארזתי את דניאל, נסעתי להרצליה לאפסן אצל הסבתא, ירדתי רק לדקה כדי למסור לה ילד אחד, מוצץ, בקבוק ושמיכה שהוא אוהב במיוחד והופ אני כבר שועטת במהירות חזרה לתל אביב, לראות הצגה.

לוקח לי עוד 20 דקות להבין שאני יכולה לכבות את הדיסק של השפן הקטן כי הקטן לא באוטו ואפשר פשוט לנסוע בשקט. למקום אני מגיעה באיחור, מחנה, אוספת את הכרטיסים ומסמסת לבן זוגי שאני פה. והוא? אז זהו שהוא עוד לא, הוא נתקע בעבודה ולכן עדיף שאני אכנס והוא כבר יגיע אחר כך. בלית ברירה אני נכנסת לאולם כדי להתיישב במקום שלי, מצד אחד אישה ענקית ומצד שני הכסא הריק של הבן זוג. להתאפר לא הספקתי, גם לא ממש לאכול, ואני צמאה, מוטרדת, מתנשפת ,קצת מודאגת, ומול כל העומס הרגשי הזה ההצגה לא מתחשבת ומתחילה. בדקות הראשונות אני מבינה שהז'אנר הוא קומדיה דלארטה, פה ושם משתחרר ממני חיוך קל, שאר האנשים צוחקים אבל אני עוד קפואה, החיים אתם יודעים, תופסים חזק, אבל הדקות עוברות העלילה מתגבשת, המשחק אמין, המחזה מקורי, ישראלי ונוגע וכל הזמן מבדר, כשבן הזוג שלי מסמס שהוא באולם והתיישב בשורה האחרונה, אני כבר לגמרי בעניין, יופי, תהנה אני מסמסת לו, אני כבר נהנת.

"הקומדיה הירושלמית", תיאטרון פסיק, כתיבה: עוזי ביטון, בימוי: שמואל הדג'ס.
משתתפים: אסי שמעוני, אביתר ליכטנשטט, ליאור שגיא, עוזי ביטון, רונית אברהמוף,  שירה שטרן/אורית גל.    
מוזיקה: אשר גולדשמיד.

ההצגה הבאה תתקיים ב 17.6, בתיאטרון ירושלים