זה היה ללא ספק אחד מכוכבי ספרי הילדות אם לא ה. לכן כל כך קשה לי המעבר החד הזה, מידידות לאויבות. מזחל לתולעת. הזחל הרעב הבוקע מביצה קטנה היה יצור מקסים, רעבתן, תאב חיים, שמוכן לאכול הכל כדי להפוך לפרפר נהדר, הפך אצלי בגג ובראש ממישהו למשהו.

תחילה הבחנתי שמישהו, שהוא לא אני, אוכל את העלים של העגבניות, של הפלפלים, של הנענע והלואיזה ואפילו של החצילים. עלים מחוררים, כמו ילדים מתגרדים, מעידים על תולעים, כמו על כינים, וגם הדינמיקה דומה, מזעם קדוש – לפעולה, כמו שאמרה לי פעם פסיכולוגית במפגש יחיד: את במצב של ממשבר להזדמנות. מישהו אוכל את הילדים שלי. אני מחפשת בידים ובעינים ושואלת את עצמי האם אני רוצה למצוא? אם יש, אז כן, בטח, ולהרוג אחת אחת, וכמובן שאשמח לקבל תעודת ניקיון מהצמח שאין לו תולעים ואפשר להירגע. אבל קלישאות מנצחות, ואין עשן בלי אש ואין צמח מחורר בלי תולעים, כמו שאין ילד מתגרד במרץ שאין לו בראש כינים.

מפה לשם פיתחתי אובססיה לתולעים. העיניים שראו פעם פרחים, ירקות וצמחים הפכו לסורק רנטגן, אני כבר לא מסתכלת רק סורקת את זירת הפשע. תחילה נראה שאין כלום, אלא שיש להתבונן בשקט כי תולעי מקל הן בצבע של מקל ונראות כמו חלק מענף קטן. אם מביטים מספיק זמן – הענף מתחיל להתעמל, וזה הזמן לתקוף. סוג אחר של תולעים הוא בצבע ירוק, הסוואה מושלמת לזחל כשהוא מונח על עלה, גם כאן צריך להאמין שיש שם תולעת ואז משהו ירוק מתחיל לזוז. למי שאין עצבים של תולעת – יכול פשוט לרסס את הנגועים במים עם קצת סבון כלים. הנשק הכימי הזה מחסל את תולעי המקל. הסטארט אפ נגד תולעים הוא לשפוך עליהן חבורה מגובשת של חיפושיות משה רבנו, יש מקומות שמוכרים אותן בארגזים. אפשר גם לשתול שיבה, צמח שעושים ממנו תה מגעיל אבל תולעים מתות עליו ולכן ילכו אצלו, במקום אצל מה שנקרא "גידול המטרה". גם כובע הנזיר יעיל בגירוש אבל בעיקר, שימו לב למטאפורה, הפתרון המנצח הוא עירוב צמחים. כלומר לא תגדלו עגבניה ליד עגבניה. חבל שבמשרד הפנים שלנו לא מפנימים את זה שהומוגני זה קטלני.

התמונה המרשיעה. הזחל הרעב של מירי