כל מי שביקר במוזיאון תל אביב בימים אלה בהם נפתח אגפו החדש, אינו יכול שלא להתפעל מהמלאות אליה הגיע כעת המוזיאון. גם אם מתעוררות בלב הצופה הסתייגויות עזות מהיומרנות הפוסטמודרניסטית של האגף החדש או ממבחר העבודות של אוסף האמנות הישראלית ומפגמים אחרים, אי אפשר  שלא להתפעל מכמות עצומה של יופי גדול שהמוזיאון מארח כעת בין כתליו במיומנות. "אסור להחמיץ".

והנה כידוע לכל, ממש שעה אחת לפני הפתיחה החגיגית של האגף החדש הלך לעולמו מנהל המוזיאון מוטי עומר, שראוי לראותו כאחראי העיקרי לבנייתו, כשם שהוא גם המייסד והמכונן של הגלריה הגדולה וההדורה שבפתחה של אוניברסיטת תל אביב. עומר גם הכין עם אנסלם קיפר את התערוכה הקבלית הגדולה שנועדה להיות האירוע מרכזי בפתיחתו של האגף החדש. קיפר הוא מחשובי האמנים בעולם גם אם בינתיים הוא ממחזר את הישגיו מהשנים האחרונות עוד ועוד.

צירוף המקרים בין הלידה למוות במותו של עומר מעורר מחשבות מיסטיות ורליגיוזיות בלב אנשים שהסתלקותו שעת אחת לפני הפתיחה של האגף החדש גרמה להם הלם וכאב ואבל. אמרו שהוא כמשה שראה את הארץ מהר העברים אך לא נכנס אליה, וצצו פירושים אחרים. אתמול כשראיתי את המוזיאון בכל הדרו ועוצמתו נזכרתי בסיפורו הנודע של אוסקר ווילד הזמיר והוורד.

בסיפור הזה מתאהב הזמיר בסטודנט יפיפה ובאהבה האמיתית שיש כביכול  בלבו. כדי שהסטודנט יממש את אהבתו הזמיר נכון לעשות למענו הרבה מאוד. אהובתו של הסטודנט רוצה וורד אדום והסטודנט מבקש למלא אחרי רצונה, והוא שוקע ביגון גדול כשמתברר לו כי בסביבתו פורחים וורדים לבנים בלבד. אך הזמיר מוצא דרך להפוך ורד לבן לוורד אדום. בעצתו של שיח הפורח בורדים לבנים, הוא נועץ בלבו חוח מהשיח כשהוא מזמר לנפש-השיח מזמורי זמיר משך לילה שלם. בלילה הזה מאדים וורד לבן אחד מדם לבו של הזמיר והופך לוורד אדום נפלא.

כל מי שהכיר את מוטי עומר מקרוב יודע שאהב את המוזיאון בכל לבבו ובכל מאודו ושההשקעה שלו במוזיאון היתה מוחלטת ולא היה לו מושא חפץ מלבדו. דומה כי ההשקעה הזאת מיצתה את כל כוחו ואת כל חיותו. יהי זכרו ברוך.

איש חזון. מוטי עומר (צילום: באדיבות מוזיאון תל אביב לאמנות)

מתוך התערוכה של אנסלם קיפר, באוצרות מוטי עומר ("נשות הזמן העתיק", 2008-2011)

האגף החדש של מוזיאון תל אביב, מבפנים ומבחוץ