אשה מתעוררת מתרדמת. היא מסוגלת לחשוב בבהירות, אבל לא לדבר ולא לנוע, וגם יכולת הקליטה שלה עדיין משובשת. מי האנשים סביבה, מה הם רוצים ממנה, מה בעצם קרה לה? לאט לאט עולים קרעי הזיכרון, ההבנה (ועמם תובנות חדות כתער), כמו חתיכות של פאזל מבולגן שצפות בחלל, וצריך לבדוק ולברר איך לחבר אותן.
קתרין שמידט מפליאה כאן לחדור לתוך מוחה של הגיבורה שלה, הלנה – אשה (ורעיה ואם, ופסיכולוגית וסופרת ומשוררת) בסוף שנות ה-40 שלה, המאושפזת בבית חולים בברלין אחרי התפוצצות מפרצת במוחה – ובעיקר מפליאה לפרק את מחשבותיה לפרטי פרטים במלים שנכנסות ללב. הספר כתוב בגוף שלישי, אבל הקורא יודע אך ורק את מה שיודעת הלנה ולמרות מגבלותיה הגופניות והמוחיות, ואולי דווקא מתוך המגבלות הללו, ובזכות תבונתה הבוגרת ורגישותה הילדותית (נסיגה רגשית מתחייבת בגלל מצבה) בוחן מחדש יחד איתה מושגים שחוקים כמו זוגיות, אמהות, חברות. אהבה.
הרי רובנו חיים בתוך הדייסה שבישלנו לעצמנו, שקועים עמוק מכדי לדעת איזה ריח יש לה, איזה טעם, עסוקים בשחייה או בציפה ומשתדלים שלא לטבוע, נאחזים מדי פעם בקנה קש מזדמן ומוציאים את הראש החוצה, אם כדי לנוד בצער או בזעזוע על מה שקורה שם בחוץ או כדי לצחוק לרגע לפני שנחזור לשגרה. לרוב צריך לקרות משהו רציני כמו רעידת אדמה כדי לשלוף אותנו מספיק רחוק מהסיר כדי שנוכל להתבונן עליו מבחוץ, לטעום, להריח ולהבין עד כמה התבשיל מוצא חן בעינינו ואם לא, מה לעזאזל אפשר לעשות בנידון. מומלץ בחום. התרגום מעולה.

"את לא מתה" מאת קתרין שמידט (מגרמנית: מיכאל דק, הוצ' מטר, 292 עמ'), 69 ש"ח ב"בוקמי" (במקום 96 ש"ח מחיר מלא)