זה לא סוד שהחורף והקיץ מנהלים מאבק מר על גבינו. מי שהכי רגישים למלחמות האלה הם ילדי הטבע, הצמחים וגם, יודע כל בית, הווירוסים. ובכל זאת בבוקר שמשי שאחרי הגשם אני עולה לחפש מציאות ובין העלים אני מגלה לפת. ברור לי שזה לא אמין, אבל האמת לפעמים גם יורדת מתחת לכל דמיון. האוכל הראשון שהטבח נתן בפי היה לפת. הן היו קוביות סשימי דקות ששכבו זו לצד זו נוצצות מאידוי קל, חיתוך מדוייק וטיפות שמן זית, כמו ארבע חברות טובות בחדר, בטיול שנתי.

הקטנה ואני שקועות עכשיו ב"פוליאנה" והספר משפיע עלי לטובה כמו קואוצ'ינג משובח. למי ששכח, פוליאנה היתומה מגיעה לבית דודתה הקשוחה והמיובשת ומלמדת את כולם סביבה את משחק השמחה. משחק פשוט, שבו עליך לשמוח בכל הכוח ממה שיש. כמה שהמצב יותר עגום ומדכא – המשחק יותר מאתגר, ולכן, על פי פוליאנה, גם יותר משמח. למשל כשהיא נשלחת להביא רגל קרושה לאשה חולה ומרת נפש היא שואלת אותה, איך זה שהיא לא שמחה על כך שהיא רק חצי משותקת?

אז אני שמחה על הלפת והכרוב והצנון, ואפילו על התירס, שנראה כמו נער בודד שלא יגיע לבגרות מינית, שכבר לא יבשיל לעולם. איזה יופי, הלב מתמלא שמחה על המצליבים האמיצים, על זה שאין עכשיו תולעים, על כך שהגשם משקה במקומי ואפילו שאני אדם חורפי, קשה שלא לשמוח כשהשמש מחממת את השלוליות הטריות. תודה לך פוליאנה, ננסה לקרוא אותך כמה שיותר לאט, שיימשך לו קסם השמחה.

כרוב עם גרוב. עלי הכרוב הפוטוגנים

לופתים חזק. הלפת של מירי