"לכל איש יש שם" כתבה המשוררת זלדה, "…שנתנו לו אביו ואמו… שנתן לו מותו…". בראטי הוא שמו של גיבור הספר "אמא של אלף שמונים וארבע", אולם השם שניתן לו עם לידתו נגזל ביום מותו, ובמקום זאת ניתן לו מספר. הרומן העוצמתי והכואב הזה, שעל עטיפתו אשה באפלה אוחזת נר, נכתב על ידי הסופרת ההודית מָהַשְוֵטָה דֵוִי, שבצד יצירותיה הספרותיות – בולטת בפעילותה החברתית ואף מועמדת לפרס נובל יחד עם הסופר סלמן רושדי. הסיפור פורסם לראשונה בכתב-עת בשנת 1972, לימים הורחב לספר, וגם לתיאטרון ואפילו לסרט. העלילה מחולקת לפרקים שכותרתם: בוקר, צהריים, אחר צהריים וערב. אולם לא מדובר ביום אחד, שמסמן את קו השבר בין אתמול למחר, אלא בחיים שלמים מלידה ועד מוות.

היצירה מתרחשת בקולקטה, עיר הבירה של בנגל המערבית ופותחת בלידתו של בראטי, לידה שסיכנה את חיי אמו. כאב הלידה הזה מלווה את הקורא לאורך היצירה המטלטלת הכתובה ברגישות ובחסד של יוצרת גדולה. קשר מיוחד היה בין האם – שוג'טה, לבנה בראטי, שהצטרף כנער למורדים הקומוניסטים ומצא את מותו. "רק בראטי הניח את ראשו בחיקה ונרדם. הניח את ידו על כתפה בזמן שדיבר איתה". שאר ילדיה היו מה שנקרא "ילדים של אבא", ובמקרה הזה – אב רודף שמלות שתמיד ידע להבהיר: "אני הבוס בבית הזה. מה שאני אומר קובע".

האם השכולה אינה מצליחה להשלים עם האובדן ויוצאת לאסוף פרורי מידע על יומו האחרון של בראטי. במסע הזה היא משחזרת את מותו האלים ולומדת על בנה פיסה אחר פיסה, ויותר מזה היא לומדת על עצמה ועל החברה המעמדית בה היא חיה. וכיאה לפעילה חברתית היא מצליפה בחברה, ויותר מזה מצליפה בעצמה ומתייסרת שלא השכילה להבין את מה שהבן שלה הקדים להבין. לאורך הסיפור האם מוטרדת מהעובדה שיום מותו חל יום לפני יום הולדתו: "לא הצליח להתחיל לחיות את שנתו העשרים ואחת". היא נאחזת בתאריך הזה ובזיכרונות ותוהה כיצד החוש האימהי לא עזר לה – "החוש האימהי תמיד יודע מראש. האם לא הייתה אמורה לחוש בסכנה? לא, היא לא חשה דבר".

לאורך הקריאה, בתרגום קולח ונהיר (שנעשה מן המקור ומלווה באחרית דבר מעניינת ומעשירה) מתפתח משהו אינטימי בין הגיבורים לקורא, המגלה אמפטיה לאמא של אלף שמונים וארבע, שהולכת לאיבוד בין פוליטיקה נבזית לזיכרונות וגעגוע.

הספר "אמא של אלף שמונים וארבע" – מאת מָהַשְוֵטָה דֵוִי (תרגום מבנגלה – ניב סבריאגו. הוצאת אסיה, 155 עמ') – 66 ש"ח בחנות ההוצאה