פתאום הכה בי כמו קיץ ביום חורפי, משפט ישן שאמרה לי פעם חברה (שהחברות שלנו התיישנה בינתיים ונקרעה קצת בקצוות) – אפשר לדעת את מצב הזוגיות לפי מצב הגינה.

עלינו יחד עם שני קפה שחור בחלב, אני עם סוכר אחד, הוא בלי, והתיישבנו ליד השולחן מתחת לשמיים ולשמש. הוא מראה לי בגאווה את השתילים החדשים, את התות שהביא כי הוא יודע כמה אני אוהבת, חצילים חדשים, עגבניות לב שור, חסות והכי נוגעים ללב – כרובים שהיו בשנת חורף ומתעוררים עכשיו, כי צו פנימי טמון באדמה מודיע להם שזה הזמן להתעורר שוב מחדש, ושאף פעם לא מאוחר מדי לצמוח ולפרוח. הוא משקה ואני כותבת, אני מצלמת והוא מראה לי לאן להסתכל: הנה בד היוטה שהתגהץ ונקרע, שעברו בו גשם ושמש ורוח פרצים ושוב שמש, ומה שנוצר הוא מה שנותר מהבד, נקי כמו חלוק נחל ומאוורר כמו זוגיות שיודעת להיות גמישה כדי לשמור על הלב שלה. אז פה ושם נפרץ איזה תפר ושטח הפנים מצטמצם, אבל משהו קשור וחזק אוחז את האמצע. שם אנחנו תמיד שבים ונפגשים במקום הנקי הזה של שני קולות אינדבידואלים שמצליחים לייצב מחדש את ההרמוניה – להתאהב בניגודים.

קמתי עם דמעות, יישרתי את הבית, הבנתי את מקור הבכי הפנימי, התחבקנו ועלינו אל חלקת האלוהים שלנו, שממש כמונו נכנסת עכשיו כמו עוף חול לאביב מתעורר. לא שלא אהבנו ולא שלא היו לנו צמחים גם בימים קשים, קרים ואפורים ובכל זאת אופטימיות כברירת מחדל מחזירה את החשק ליחסים בין הגג לבית, בינו לביני. שלום חורף, אני נוסעת ללונדון עם כל הילדות, לארבע וקצת מעלות. כשאחזור נטולת אשליות, אני יודעת כבר יהיה כאן חם וחופש פסח ארוך כמו חזרות גנרליות לימי הקיץ. אמצא גינה אנגלית מטופחת ואשלח לכם משם. שלום, אני נוסעת.

מתגהץ ונקרע עם הרוח. החיים כמשל על בד יוטה

שנת התות שדה שלי. פותחים עונה אצל מירי על הגג