באמצע הניינטיז, טריקי הוציא אלבום מושלם שהפך אותי לגמרי. אחרי שהיה חלק מחבורת "מאסיב אטאק" והיופי הבלתי נתפס של האלבום הראשון שלהם, הוציא הצעיר מבריסטול אלבום סולו שברירי, עצוב, יפהפה, ממכר. הוא היה לרב מכר, כמו שאוהבים להגיד, למושא חיקוי והערצה. אפשר לומר שהוא עזר להגדיר את הסאונד של שנות התשעים. בלונדון אפשר היה לשמוע אותו בכל דירה, קפה, תכנית טלוויזיה. וככל שהאלבום הצליח, טריקי עצמו הלך ונעלם. ההצלחה האדירה לא הטיבה עם העלם הרגיש, וה-, ובכן, מסטול תמיד. הוא הוציא שורה של אלבומים מוזרים, שהלכו ונעשו קשים, כאילו בכוונה, ככל שהזמן עבר. סיבובי הופעות שלמים, כולל בישראל, בהם הוא ישב עם הגב לקהל ומילמל, לא עזרו: למעריצים אזלה הסבלנות. עם כל אלבום חדש, אמרתי לעצמי, הרי האיש גאון, אולי הפעם הוא יתארגן על עצמו. הוא פלירטט עם פופ, עם רוק, עם היפ הופ. האלבום האחרון היה סביר, וכבר חשבנו שזה הכי קרוב שטריקי יגיע חזרה.

אבל אתם יודעים מה, נבר סיי נבר. 18 שנים אחרי "מקסינקיי" האדיר, קבלו את חזרתו של הגאון המשוגע, אדריאן ת'ווס, הלא הוא טריקי קיד, עם אלבום משגע, ממכר, שברירי, הכל. אז נכון שאת ההלם המוחלט של לשמוע את טריקי לראשונה אי אפשר לשחזר, וגם לא צריך. כוחו של האלבום הזה הוא לא בקרקע החדשה שהוא חורש, אלא במה שהוא מצמיח בקרקע מוכרת. הכתיבה מצוינת, העיבוד מעולה, האוירה עצובה, מתוחה, ענוגה, מרדנית, סקסית. יש סימפול של צ'ט בייקר, קאבר לפטי סמית', ביטים נוגים, שירה שאפשר למות ממנה. יש אלבום, חברים וחברות. כמו שטריקי שר, "שום דבר לא השתנה, אני עדין מרגיש בדיוק אותו דבר". גם אני, טריקי בוי. ברוך השב.

Tricky- false idols

[youtube QS8OVsCeg34]