בובי וומאק הוא אגדת סול. הוא התחיל, כמו מייקל ג'קסון, כילד פלא בלהקה המשפחתית, באוהיו. הוא היה הגיטריסט של סם קוק, והתחתן עם אלמנתו שלושה חודשים אחרי שנרצח, מה שגרם לסקנדל אדיר. הוא כתב לג'ניס ג'ופלין את אחד השירים האחרונים שלה, ולרולינג סטונז את אחד הלהיטים הראשונים שלהם. הוא עבד עם ארית'ה, הצליח כאמן סולו בסבנטיז, התמכר לקוקאין באייטיז, איבד שני ילדים, התחתן ארבע פעמים, ולא הוציא אלבום מאז 1994. טרנטינו השתמש במוסיקה שלו ב-'ג'קי בראון', דור שלם של גיטריסטים העריץ אותו, אבל השמועות אמרו שהוא מכור לקראק, ואבוד. לפני שנתיים הוא הופיע פתאום באלבום האחרון של הגורילאז, הופעת אורח שכנראה הובילה לאלבום שלפנינו: האלבום הראשון שתתמכרו אליו ב-2013.

אם יש משהו שמרגש אותי עד דמעות ממש, הוא אמן מבוגר ומצולק שחוזר פתאום באלבום מפתיע, מגובה באמנים צעירים שמעריצים אותו. בובי וומאק מודה היום בראיונות שהוא לא הבין מה דיימון אלברן (מ-Blur וה-'גורילאז') רצה, ולא הכיר את ריצ'רד ראסל, מחברת התקליטים העצמאית אקס אל: אבל כשאחד מכוכבי הרוק הכי גדולים של דורו, ונשיא חברת התקליטים של אדל רוצים להפיק לך אלבום, אתה  כנראה מסכים גם בלי להבין. בוודאי עזרה גם העובדה שראסל הפיק לפני שנתיים את אלבומו האחרון והיפייפה של משורר הג'אז המהפכני, גיל סקוט-הרון, גם הוא אגדה אפרו-אמריקאית שנפלה על זמנים קשים.
בכל אופן, אם להגיע ישירות לעניין עצמו, האייקון בן השישים ושמונה וההיפסטרים בני הארבעים נכנסו לאולפן. קולו המיוחד של וומאק ושירי הגוספל שלו נעטפו בהפקה אלקטרונית סופר מוקפדת, מינימלית והכי עכשווית שאפשר. התוצאה מרגשת ומשמחת מאוד. וומאק שר על חרטות, תובנות, אמונה, עליות ומורדות. לנה דל ריי, הסנסציה של השנה, מתארחת, וקולה העמוק והצעיר מלווה יפה את הצרידות הפאנקית של המאסטר.

בכלל, האלבום הזה הוא אלבום של ניגודים שמחמיאים זה לזה, ושומעים בו את הכבוד לעבר ולגיבוריו. אמנם האלבום יצא כבר בקיץ, אבל בחורף הוא נשמע עמוק ומרגש עוד יותר. יש לו את העטיפה הכי יפה שראינו מזה שנים, ובאופן כללי, הוא מסוג היצירות שנוסכות שקט יפהפה על היום כולו.

האלבום Bobby womack של the bravest man in the universe – החל מ-69.90 ש"ח (במוסיקה נטו, למשל)

[youtube Th2XiEN2Dcg]