13 במאי, 2012

יום ראשון דיכאון

ספר ילדים אמריקאי שנכתב לפני 40 שנה ויצא לאור לאחרונה גם בעברית, מצליח להגדיר בדיוק את מה שאנחנו מרגישים מדי ראשון (ורביעי)

על פי אחת מהנחות היסוד המוטעות ביותר שפגשנו, לספרי ילדים מוכרח להיות סוף טוב. כאילו שאם יהיה להם סוף רע, או עצוב, או מריר-מתקתק כזה (בניגוד ל, נניח, מתוק-עד-בחילה), משהו בתפיסת המציאות של ילדינו הרכים והתמימים ייפגע אנושות. ואנחנו אומרים, תנו קרדיט לקטנים האלה. הם יודעים להתמודד עם הרבה יותר מאשר סיומת מלאכותית שנתפרה בגסות לעלילה רק כדי לשמור על שקט תעשייתי בשעת ההשכבה. עובדה: הקראנו לבן חמש וחצי את "אלכסנדר והיום האיום ונורא וגרוע ולא טוב בכלל", ספר אמריקאי שלקח לו ארבעים שנה לצאת לאור בעברית (מוטב מאוחר וכו') – וחווינו התפקעויות משותפות מצחוק, ערב אחרי ערב, למרות שהספר מלא קיטורים והתבכיינויות מתחילתו ועד סופו, ואינו מסתיים בקתרזיס.

אלכסנדר, ילד מציאותי במיוחד, מבין כבר בבוקר שהיום הזה הולך להיות על הפנים. ואכן, באורח בלתי מפתיע ביותר, המצב רק הולך ומתדרדר: נדבק לו מסטיק לשיער, הסוודר נרטב, בקופסת הקורנפלקס שלו אין "הפתעה", צפוף לו בהסעה, הגננת מעירה לו – וזו רק ההתחלה. האופן שבו אלכסנדר מתמודד בגבורה עם היום המחורבן ביותר בתבל (מנקודת מבט של גיל חמש) מעוררת הערכה. הוא אמנם לא מפספס שום הזדמנות להתבאס בקול רם, אבל עושה זאת בחן כה רב עד שאי אפשר לא להזדהות איתו ולרצות לחבק אותו באותה נשימה. הרי בכל אחד מאיתנו יש אלכסנדר, ואם יום ראשון הוא לא היום הכי אובדני בשבוע שלכם – אתם באמת אנשים נדירים.

ג'ודית ויורסט, שכתבה את הספר ב-1972 (שהפך בהמשך לסדרת ספרי "אלכסנדר"), הוציאה לאור גם כמה ספרים מצוינים למבוגרים (תגגלו אותה, רק טוב ייצא לכם מזה) והספר הקטן (והענק) הזה, מוכיח שהיא באמת מבינה את נפש האדם, בכל גיל ובכל גודל. אם יש לכם בבית אנשים שלומדים ממש עכשיו שהחיים הם לא פיקניק – הספר הזה הוא מתנת חובה בשבילם. מזמן לא התפעלנו ככה מספר ילדים, שבאופן משעשע וחכם כל כך הפליא לדלג מעל משוכת ההפי אנד ובכל זאת, איך לומר – עשה לנו את היום.

הספר "אלכסנדר והיום האיום ונורא וגרוע ולא טוב בכלל" מאת: ג'ודית ויורסט (איורים: ריי קרוז, תרגום: מיכל אלפון, עורכת אחראית: רחלה זנדבנק, הוצאה משותפת ל"כתר" ו"אורים") – 72 ש"ח (מחיר מלא, לפני מבצעים)
להשיג בחנויות ואתרי הספרים