מר יצחק קדמן היקר, שלום. לאחרונה ודאי הצטברו על שולחנך מכתבי תלונה משכנינו לבניין, המתריעים בדאגה על כך שמדי יום, סביב שעת ההשכבה, נשמעות מביתנו צרחות ושאגות. העובדות, מר קדמן, נכונות, אך יש באפשרותנו להסבירן באופן שיסיר כל ספק (ובאנגלית: דרלינג, זה לא מה שאתה חושב שזה). הסיבה לפסקול הקולני (שאכן בוקע מחדר הילדים) טמונה בספרו החדש של הסופר האמריקני מו וילמס, "אל תתנו ליונה לנהוג באוטובוס", אותו אנו קוראים במחיצת ילדינו מדי ערב (לפחות פעם אחת). הספר מעורר תגובות רגשיות עזות מצד מבוגרים וילדים כאחד (ואם להיות ספציפיים: שאגות צחוק מזעזעות קירות), בעיקר בשני עמודים המהווים את שיאה של ה-, ובכן, אין-עלילה.

העניין הוא כדלקמן: יונה מניפולטיבית במיוחד עומדת במרכזה של יצירת מופת זו, והיא מנסה לשכנע את הקוראים לתת לה לנהוג באוטובוס. אלא שרגע לפני שהופיעה היונה, נתבקשו הילדים על ידי נהג האוטובוס, שנאלץ "ללכת רגע לאיזה מקום", להשגיח בשבע עיניים ולוודא שלא תעשה זאת. היונה, מצידה, אינה חוסכת בשכנועים, תחינות והפצרות, עליהן עונה הילד בשלילה, שוב ושוב. היונה מציקה ("נו, מה אתכם! רק עד קצה הרחוב!"), מתחנפת ("בבקשה?… נהיה חברים לת-מיד!"), מפעילה לחץ פסיכולוגי ("אמא שלכם בטח היתה מרשה לי"), ואף אינה בוחלת בהצעת שוחד ("ומה אם אתן לכם עשרה שקלים?"), ולבסוף, כשהיא מבינה שהילד רציני ואחראי, ושאין לה סיכוי – היא עושה מה שרובנו היינו, ככל הנראה, עושים במקומה – ומאבדת את זה לגמרי. זה השלב שבו ההורה המקריא/ה מגייס את כל כשרון הדיבוב שלו וזועק את הטקסט בקול גדול, שגורם לילדים – מדי ערב מחדש – להתפתל בצווחות עונג ובצחקוקים טורדי-שכנים.

לדידנו, מר קדמן הנכבד, מדובר בספר רב ערך, המדגיש יותר מכל שיחת-חפירה חינוכית, את חשיבות העמידה האיתנה על ה"לא" המוצדק, ואת הצורך האנושי לגייס תעצומות נפש כדי לעמוד בפני לחץ חברתי ורגשי או בפני מניפולטיביות מתוחכמת. במילים אחרות – תן לנו לעשות את העבודה, קדמן. שהרי בדיוק בזכות יוצרים כמו וילמס (וגילי בר-הלל סמו, שתרגמה מצוין) – כולנו נרדמים עם חיוך.

"אל תתנו ליונה לנהוג באוטובוס", כתב ואייר: מו וילמס (תרגמה מאנגלית: גילי בר-הלל סמו, הוצאת קלסיקלטת, מיועד לגיל הרך) – 59 ש"ח
להשיג בכל חנויות הספרים.