אחרי ששתלנו את הילדים חזרה בחצר בית הספר – בהתחשב במשקל התיק של הקטנה יש סיכוי שהיא מעולם לא הגיעה לג' 2 בקומה השניה והיא עדיין שתולה בחצר- הגיע גם הזמן המדויק למהר להנביט, לשתול ולזרוע.

העננים של ספטמבר הם בול התקופה למלא כל סל ומיכל באדמה עם זרעים, זה אגב גם זמן מושלם לרדת לפנות ערב לים עם מי מהילדים שעוד מוכן לקייטן אתכם קצת. שקיעה של ספטמבר, שחייה קטנה, אין כמעט אנשים שיסתכלו איך אתם אוכלים יפה סנדוויץ עם ביצה קשה ומלפפון ביד. בשמונה, בדרך הביתה, הם יפהקו עליכם עד סכנת בליעה, בתשע תשתלו אותם במיטה שינבטו עד הבוקר.

זרעים, כמו ילדים, לא כולם מוכנים ליישר קו עם התוכניות שיש לנו בשבילם, לחלקם יש צרכים מיוחדים או שהם סתם מתפנקים ומקשים עורף, עבור אלה נולדה ההנבטה, ממש כמו שהיינו מכינים עם הגננת בגן, אי שם באותה ילדות נשכחת, על מצע צמר גפן רך רטוב, כלואים בניילון נצמד, כך שיש להם משק מים אוטרקי, עיבוי וטפטוף חזרה למעבדה השקופה.

לקטנה אין סבלנות להתנהגויות הילדותיות שלי, אבל החסות דווקא מגיבות יפה בהנצה ירוקה. אם הילדים שלכם יותר קואופרטיבים משלי, אז יש לכם תחביב חקלאי חדש לסתיו הקרוב. כשיש קצה של נבט אפשר להעביר בעדינות את הקטנטנים מהפגייה הזו למזרעה עם תאים קטנים כמו של מאפינס מלאים באדמה טובה, שם הם כבר יראו לכם למה היה כדאי כל כך להשקיע גם באלה שנראים קשים לפיצוח בהתחלה. אם תמשיכו ככה יהיה לכם גן ירקות שבו אתם מכירים בשמות כל אחד ואחת. הרגש והטעם בהתאם ואף מילה על הסיפוק. אח, הסיפוק.

גדלנו בצמר גפן. הזרעים של מירי בתהליכי הנבטה