חמש שניות אחרי שהחלטתי לכתוב על הכדורגלנית מרתה ויירה דה סילבה עזר לי הסמן המהבהב על מסמך הוורד להבין שאני בבעיה. ההתלבטות על בחירת משפט הפתיחה – בין "מרתה כמשל" לבין "מרתה כמראה למלחמת המינים" – גרמה לי להבין שמה שלא אבחר יראה כמו ניסוח רעוע לשם של קורס במסלול ללימודי ג'נדר, שנה א'. הבנתי שכל טקסט על מרתה דה סילבה מכניס אותי באופן מיידי לסבך מילולי שאולי אין מוצא ממנו ביריעה כל כך קצרה.

איך שלא הפכתי את זה, ניקרה במוחי השאלה "למה אני רוצה לכתוב דווקא עליה?", שכללה בתוכה גם את התשובה האפשרית המטרידה: "האם זה בגלל שהיא אישה??!". כי הרי כוכבי כדורגל כמו מסי ורונאלדו מסתובבים חופשי בלי קולר ומוטלים בפתחיהם של שערים בכל העולם. חסר מה להגיד עליהם? התשובה המסובכת הלכה והסתבכה לה עוד ועוד ברצף שיקולים וטיעוני נגד שהטחתי בעצמי.

העובדה שאני משתייכת לזרם הנרתע מכדורגל, ערערה אותי אפילו יותר והקשתה עלי להבין את גודל התפעלותי מהכוכבת. בסוף הדיון הפנימי והמתיש יכולתי רק לענות לעצמי בוודאות ששחקנית הכדורגל הברזילאית המהוללת היתה פותרת את זה בקלילות האופיינית לה. היא כבר היתה חוצה את הדשא בזריזות של שדה משחת, חותכת בנחרצות ובווירטואוזיות כל הפרעה העומדת בדרכה, ובקונטרול ששמור ליחידי סגולה מבקיעה שער. ככה בפשטות ועם הרבה חזון. נראה שהיא לא מתעכבת על תהיות בשאלת מקומה בעולם וששם גם נעוצה התשובה והפרשנות להתאהבותי בעלמה שמציגה לראווה תמהיל קטלני של בטחון, מקצוענות, חוצפה, תעוזה וחיות שלמרביתנו, גברים כנשים – אין. אז אכן כנראה שאחרי הכל , מרתה כמשל. תוכלו לראות אותה כאן וכאן.

(התמונה נלקחה מהאתר femmex)