איזה מלך הוא, ויליאם סרויאן. כבר מהמשפט הראשון בספר הוא אוחז לך בלב בשיא העדינות ומחזיק בו לאורך הקריאה כולה, מעסה אותו ברכּות, בכל הרוך האפשרי, ולוחש באוזנו סיפור. מלים, מלים, מלים, אבל כמה כוח יש בהן כשהן מספרות כל כך מעט ואומרות כל כך הרבה. ואתה מפקיד בידיו את לבך, ומניח לו ללטף ולחבק אותו וללוש אותו לעומק, בלי רחמים אבל עם כל החמלה שבעולם, עד שהוא נמחץ.

זה מכה בך מיד בהתחלה, בפרק הראשון שמתאר את העולם דרך עיניו של יוליסס מקולי, פעוט בן ארבע, היצור הכי תם ומתוק וטהור שתואר אי פעם בספר. יוליסס נפעם מרכבת-משא שחולפת מולו ובה פועלים, מנופף לפועל שחור שנשען על דופן הקרון הפתוח ושר בקול רם שיר געגועים הביתה, והפועל, במחווה מופלאה ובלתי צפויה, מנופף לו בחזרה, והשניים ממשיכים לנופף זה לזה עד שהרכבת נעלמת מן העין. יוליסס חוזר הביתה מרוגש, אל אמו, אחת האמהות הנפלאות בתבל (לצד אמא של פין ב"מר אל, כאן אנה"), שמפזרת אוכל לתרנגולות בחצר: "היא התבוננה חרש בילד המקפץ ונופל וקם ומקפץ שוב. הוא נחפז אליה בשקט ועמד לידה, ואז הלך אל תאי התרנגולות כדי לחפש ביצים. הוא מצא אחת. הוא התבונן בה במשך דקה ארוכה, הרים אותה, הביאה לאמו ומסר אותה לידיה בזהירות-בזהירות, ובכך התכוון להביע את מה שאיש בעולם לא שיער ומה ששום ילד בעולם לא יזכור לספר".

אבל סרויאן זכר. ומתוך הזיכרון הזה הוא מתאר את העולם דרך עיני הדמויות בספר, אנשים פשוטים ועניים שחיים בעיירה איתקה שבקליפורניה – בני משפחת מקולי והדמויות הקשורות אליה, ילדים ובוגרים, שאולי לא הגיעו מעולם לשום הישג מרשים אבל הם אנשים גדולים באמת, כי ליבם רחב ופתוח ללא גבול. וכך אנחנו רואים את העולם דרך עיניו של הומר בן ה-14, אחיו של יוליסס ושליח המברקה, שנאלץ להביא בשורות מוות למשפחות בעיירה – "הטוב שבבני מקולי", כפי שמעיד עליו אחיו החייל (וזה לא פשוט, התואר הזה, כי משפחת מקולי היא מהמשפחות היותר אציליות שאפשר לפגוש בין דפי ספר). ודרך עיניו של מנהל הדואר, איש רגיש וקשוב בצורה יוצאת דופן, שמסוגל להפוך את לבו של נער זר ונואש – במחווה אנושית ענוגה ובכמה מלים פשוטות – ולהחזיר לו אמונה בטוב. ושל המורה המופתית מיס היקס, שאומרת להומר: "מה שתלמידי עושים על פני השטח, למראית עין, בכלל לא מעניין אותי (…) אם אחד מתלמידי הוא עשיר או עני, מבריק או בעל מחשבה אטית, גאון או אדם פשוט – בכלל לא חשוב לי. חשוב אם יש בו אנושיות. אם יש לו לב, אם הוא אוהב אמת והגינות". אח, הלוואי שיכולתי לצטט פה את כל הספר; אין כמעט עמוד ללא משפטים ראויים לציטוט, שלא לומר חריתה על לוח הלב, משפטים קורעים ונהדרים ומדויקים כל כך, עד שקשה לקרוא מבעד לדמעות. כמו שכותב יהודה אטלס באחרית הדבר המאלפת (מסורת מבורכת בסדרת "הרפתקה"): "כל מה שכתב סרויאן היה תמהיל נפלא, במינונים נכונים, של עצב ושמחה, טרגי וקומי, תמימות וממזרות, גיחוך ורצינות, נעלה ונלעג" – ומה זה אם לא תמצית הקומדיה האנושית.

התרגום החדש יפה מאוד, מה גם שאף ילד בימינו לא יצלח את התרגום הישן (והיפהפה) של יצחק עברי. גם אם קראתם אותו בעבר, קראו בו שוב ולרגע תהיו טובים יותר. וכשתסיימו, אם יש בסביבתכם ילדים בני 12 ומעלה, תנו להם גם.

"הקומדיה האנושית" מאת ויליאם סרויאן (מאנגלית: יהודה אטלס, איירה: קרן תגר, סדרת "הרפתקה", הוצ' אוקינוס ומודן, 213 עמ'), 52 ש"ח בחנות המגדלור במקום 74 ש"ח מחיר מלא