הרחמנות היא מידה טובה, אבל גם המידתיות היא מידה שכדאי לעבוד עליה. במסגרת הפרוצה של לרחם על כל העולם (מזל שהפסיכולוגית שלי לא קוראת בלוגים) שזה אולי בעצם השלכה, או הרחקה של לרחם על אתם יודעים מי, אין לי מנוחה. מסכנים הגורים בגשם, מסכנה אמא שלהם שהיא שוב בהריון, מסכן גם הזכר אלפא המכוער שהטבע מצווה עליו להרבות את זרעו. מסכנים הצמחים כשאין גשם. אני כבר לא מדברת על הורי הילדים שנקטלו בני שש בקונטיקט באבחת טירוף של אומלל אחר, מהסוג הגרוע המשוכנע שמישהו צריך לשלם על הסבל שלו. והכי יפה זה שכולם חוקרים ושוברים את הראש מה היה המניע. מה כבר יכול להיות, עוד אומלל בודד ודפוק, שאמא שלו נתנה לו לשחק באקדחים ורובים. אומללים כולנו שזה עולמנו. במצב רוח הלא מידתי הזה עליתי לגג ושמש חורף ליטפה לי את הראש כמנחמת. מיד מצאתי שבאין שום דבר, יש עוד די הרבה דברים.

הפטרוזיליה והשמיר מלבלבים, כמה עגבניות ניצחו מחוץ לעונה, צנוני ענק ממש קפצו לי ליד – עד שלא הייתי בטוחה אם הם לא סלק ורוד. אפונה מתוקה וחסות שמקורן הידרופוני, והן מאושרות על פיסת האדמה שלהן. ניקיתי את מה שמשאירה אחריה חתולת המדרגות המכונה חולדי, על שום מראה החולדה שלה, גם כן יחסי קח-תן של תני אוכל, קבלי עבודות ניקיון.

קטפתי כמה ירוקים ושלפתי את הצנונים, נתתי לכולם מים מהצינור אבל באווירת גשם מקומי, הבטתי ברשת הצל שכמעט את כולה הצלחתי להתיר לבדי בלי ליפול מהגג. עכשיו נותר רק אזי קון אחד עיקש שמחכה לידיו הגבוהות של הטבח. ברגע האחרון הבחנתי בהם – כמה ירוקים שצמחו על ערימת אדמה שממתינה לאביב, בלי שאיש ביקש, זרע, שתל וטיפל ממש כמו צמח בר. אח, כמה מפתיעה ההזנחה במידה הנכונה. מצב רוח חדש ממלא אותי אולי למרות ודווקא כשהקלפים נראים מפחידים הם דווקא מבשרים על סוף הירידה. תחילת העליה הזו הבוקר לגג שממנה הכל נראה שוב אפשרי לפחות עד הירידה הבאה.

מירי, תעשי לי סלט. לבלבו שמיר ופטרוזיליה

כמו צמח בר. צולם בגג של מירי