ארבעה ימים אני עובדת בסופה ויש לי מאגר מחשבות חדש על מחיר המים. הרעיון שהתעניינתי באגירת מי גשמים מצחיק אותי – אני מרגישה כמו חוני המעגל במבול, רואה איך העיגולים שסימן בחול נמחקים והופכים לשלוליות, מנופף לנֹח לפני שהוא נשטף בזרם.

במקור הרי הגג הוא לא רק גן ירק, אלא גם משמש כגג לבית. אלא שהגג שלנו שכח מזמן את האפשרות הזו. במרפסת הכביסה נמצא הסחנה, שם ממש אפשר לעמוד מתחת לשצף מים זורמים, בשתי המרפסות האחרות ההצפה היא שאלה של עליית מפלס. לא, אני לא רקדנית טובה, אבל הרצפה באמת עקומה לגמרי. אני פינקתי את הגג הזה והשכחתי ממנו את הספר שמעולם לא כתבתי – כל בית צריך גג. כ-50 דליים ליום סוער שפכתי במו גבי מעל למרפסות, כ-60 סמרטוטי רצפה חדשים נסחטו, ונסחטה גם הסוחטת. אבל מרירות מזיקה לעור הפנים וכמי שמעשנת 2 ווינסטון ביום, אני לא יכולה להרשות לעצמי לקחת עוד סיכונים.
אני אוהבת חורף וקור וגשם, אבל הבית שלי לא ערוך לזה בשום צורה. למעשה הגן למעלה במצב הרבה יותר טוב מהבית מתחתיו, כי אדמה שותה מים ומתנקה ממלחים, ואילו הבית לא לוגם יפה, ויורק לכל הכיוונים, עד שהתחלתי לחשוב שאולי לא כל כך נורא לגור באקירוב בין דצמבר למרץ – ספק אם מי מהדיירים שם ירצה לסבלאט איתי דירת חווה בנחמני עם חאסקה בלי מעלית.

הבית שלנו הוא בית קיץ של סטודנטים בהודו, ולא בקתה שווייצרית אטומה עם אח שזרדים מתפצחים בה בזמן שהגשם יורד, כמו דמעות על החלון. אבל בית לא זורקים לפח בגלל כמה ימים קשים, נשארת רק השאלה כמה באמת. על הגג צומחים תותי בר וכל כובעי הנזיר עפו ברוח. מיכלי האגירה מלאים עד תום וגם התום יאגור את עצמו מחדש עד הסערה הבאה. בינתיים יש לפתות ענקיות, צנון וסלק ופרח יפהפה אחד של אלוורה עם המון נוזל ריפוי בעלים הבשרניים – זה הזמן לכבוש ולהחמיץ סלק ולפת בצנצנות גדולות שיסתירו את החלונות השבורים. חורף נעים.