הרבה להקות מנסות לעשות מוסיקה שקטה שנוגעת באמת בעומק הלב. מעטות מצליחות. אלפי סטודנטים וסטודנטיות נוגים ברחבי העולם יושבים ומנגנים גיטרה עם תקליט של ניק דרייק ברגע זה: רובם יגדלו להיות מורים, עובדים סוציאלים, חלקן אולי יפתחו משתלה או יפתיעו את עצמן ויהיו מתכנתות אתרים. אולי אחת, אולי אחד, יגדלו להיות זמרים, שמסתובבים בעולם ושרים ומקליטים שירים עצובים, עדינים, שמפרקים לבחורה כמוני את הלב והנשמה ובונים אותה מחדש. ופעם בהרבה שנים, שניים כאלה יפּגשו, ויקימו הרכב כמו LOW. לאושרי הרב, אלן ספארהוק ומימי פארקר נפגשו בדולות', מינסוטה, לפני עשרים שנה ומאז הם מפנקים אותי עם אלבום בערך כל שנתיים.

הם הרכב ידוע ואהוב בעולם האינדי, בעולם המסחרי היו לשלישייה (שלושה בסיסטים שונים היו הצלע השלישית בהרכב). כמה נגיעות, כמו שיר שכיכב בפרסומת לגאפ, ועוד כמה דברים כאלה שמתגמדים נוכח הדבר האמיתי. והדבר האמיתי הוא המוסיקה, והאלבום העשירי של לואו, שיצא רק במרץ הקרוב, ואני כבר לא מתאפקת ומספרת לכולכם כמה טוב הוא יעשה לכם בלב.

הסאונד של לואו סובב סביב ההרמוניה הקולית המופלאה בין פרקר לספארהוק. הם פשוט שרים הכי יפה בעולם ביחד. אולי ישמח אתכם לדעת שהם גם זוג, ויש להם שני ילדים. הם אפילו מורמונים. את המוסיקה שלהם אפשר אולי להגדיר כרוק אלטרנטיבי שקט לרוב, שמושפע מקאנטרי. שומעים בה את המרחבים והשלג, את הנשמה שעוצרת לכתוב ולהרגיש. עכשיו שלא תטעו ותחשבו שבגלל שאני אומרת אינדי ושקט אני מתכוונת למשהו אוונגארדי וסובל: השירים הם הרמונים, יפיפיים, ומעובדים בשיא ההקפדה והמקצועיות. אני לא סתם שוברת את הלב שלי ככה בשביל כל אחד. ויש כאן גם הפתעות, כמו דיסטורשן שפורץ פתאום מקצה שיר, כמו עליצות ואנרגיה כמעט ביץ'-בויזית בשיר אחר, הכל במידה. בבגרות. בשליטה. באהבה. אם יש בין הקוראים והקוראות כאלה שהיו מכורים מזמן ל-"מאזי סטאר" – אז זה פחות גותי, אבל אתם בכיוון.  הכי כדאי שבעולם. באמת באמת.

האלבום the invisible way של Low– יצא באמצע מרץ לחנויות

[youtube yvqMfZE41pY]