גן העדן הקטן שעל הגג יודע להיות גם גיהנום, זה כמובן לא באשמתו אלא בעיני המתבוננת שלא יכולה להימנע ממשלים ומטאפורות. אם תיאוריית חמש השנים המעצבות בחיי ילד על פי פרויד נכונה גם בירקות, אז כנראה שאת השלב הראשון בעגבניות השנה הרסנו עד השורש. וכמובן שאם צריך לטעות אז כדאי לעשות את זה עם מי שהכי קרוב אליך, הכי חשוב לך וליתר בטחון להרחיב את הטעות לכל הילדים, באווירת "אם כבר – אז כבר" להרוס את כולם במידה שווה, שלא יגידו אחר כך למה לזה יש יותר תמונות באלבום, וזו תמיד מקבלת את החדר הכי קטן בבית.

אז זרענו את העגבניות בתחילת ספטמבר כפי שכתוב בלוח הזריעות, הזרעים היו משובחים מאמהות יפהפיות סיציליאניות עם לחיים אדומות. העגבניות הן משוש ליבו של הטבח הקו-גנן שלי, לכן הן קיבלו אדמה חדשה ולא אחת משומשת, מיקום מושלם ואהבה, אהבה כל הזמן. כבר כשהחלו לגדל נוף, כלומר עלים וענפים רכים, נראה שמשהו לא לגמרי כשורה. העלים התקפלו פנימה, מבוהלים וחסרי בטחון, הופכים עצמם לתיקים קטנים במקום להיפרש במלוא הדרם ולקבל את השמש במאור פנים. למרות כל שיחות המוטיבציה שעשיתי אתם, השקיות תכופות ומבט מלווה באמון מלא שהן עוד יהיו בסדר, כבר ברור שיש בעיה. הטבח אבל וחפוי ראש, לא מאמין שדווקא גידול העגבניות לא מביא עמו נחת, בעוד אנחנו שוחים במלפפונים, פלפלים, גמבות, וירוקים מכל המינים, העגבניות מסרבות להיפתח, רק מעט פרחים חלשים ועליהם בינתיים רק עגבניה אחת, שאלוהים ישמור מאיך שהיא נראית. אנחנו בקושי מסוגלים לדבר על הבעיה, כל אחד בליבו חושב איפה הוא טעה.

ישב הטבח כמו הורה מעמיק ומשקיען וקרא חומר עיוני בנושא עלים מקופלים אצל עגבניות. לעת ערב הוא הכין לשנינו קפה חגיגי אחרון, פתח ואמר, התופעה הזו נובעת מחוסר במים בשלב הנבט. מיד קפצתי ואמרתי "איך יכול להיות? הרי אני משקה אותם כאילו היו פגים אחרי הריון בסיכון". אבל כמו בשיחות הורים על איפה טעינו, היה ברור שאחד מאתנו, כנראה אני, דילג על איזה יום השקיה קריטי, בתקופה שהללו היו נבטים רכים. הנבט התייבש, נבהל, והתכווץ, והטראומה הזו לא נמחית, גם לא אם משקים אותו אחר כך במי באר שלוש פעמים ביום ומנשקים עלה עלה. על טעויות משלמים גם בצמחים, את הנעשה אין להשיב ואין קלישאה שלא עברתי דרכה זולת, הצמחים כמו הילדים שלנו, חזקים יותר מכל הדברים הנוראים שנעשה להם. הסליחה הראשונה שלי ליום כיפור כבר מוכנה על הלשון, ואשמה באמת כבר מזמן לא מפחידה אותי. ולמרות פרויד וכל איגוד הפסיכולוגים אני כן מאמינה בפיצויים, הן לא ימחו את הטראומה אבל יתנו לעגבניות הקטנות תקווה וחשק להתגבר ולחיות, למרות הכל.

עגבניות ירוקות מטוגנות