סערה עברה עלינו ועל הגג שמעלינו, פיזית ומטאפורית יש עכשיו הרבה מה לסדר. רשת הצל נקרעה וכמובן שאין לנו את מי להאשים אלא את עצמנו על שלא הורדנו אותה באלגנטיות ובעיקר, בזמן. השכנים בגג ממול השכילו לעשות זאת והגג שלהם עירום מרשתות ומקבל שמש ורוח וגשם בלי בעיות. בליל הרוחות, היה הטבח מסתובב ואני הקשבתי לבדי לרשת החובטת בגג כמו מפרש קרוע על אוניה בלב ים סוער. למחרת הלכתי אצל אנשי הפוך בדרך אילת 13 והתקנתי לנו שמיכה מלכותית משתי שמיכות יחיד קרועות ששכבו בבוידעם, המכונה ביני לביני 'אנה פרנק'. היה חומר טוב בשמיכות הבודדות, פוך נורווגי ישר מהאווזים של נילס אולגרסון.

אחר כך אספתי את כל כוחותי ועליתי לראות את נזקי הסופה. קצה הרשת הקרוע היכה בכובעים של הנזיר והצליף בלואיזה וגם אלה שעמדו חשופים בצריח נראים חבוטים ותשושים מהניסיון להישאר בחיים למרות הכל. אין תולעים אבל יש חורים של תולעים כי יש מי שיודעים להזיק ולהתחבא אחר כך טוב טוב באדמה. משפחה של שעועית לימה התייבשה על השולחן ולא עפה ברוח, יתרונם של מי שזוכרים את הרי האנדים, רוח תל אביבית לא מרעידה להם את קצה הכנף.

גיליתי על עצמי מה שכבר ידעתי, אבל שוב מחדש, אני נהדרת במצבי אסון, מגויסת כמו הבלשית הפנטסית מ״הגשר״ הסדרה הנורווגית-שוודית שהקדשנו לה עשר שעות והיינו יכולים להמשיך עד אינסוף. אחר כך באה העייפות, העצב, הבוקר שאחרי הוא הרגע הקשה שאחרי הסערה. אני מורידה את האזיקונים מרשת הצל ומשחררת את המפרש האחרון, עכשיו זמן לנוח ולהתחמם בשמש החורפית.

חבל על כל טיפה. עלי אפונה ולמון גראס מהגג של מירי