את הסיפור הזה קראתי לראשונה כילדה, בסוף קובץ השירים המופתי "שיר הגדי" (לצד הסיפור הקליל "אבא מצחיקון") שאיירה צילה בינדר. העלילה מספרת על הילד דני וחבריו רוץ, מוץ וקוץ שיוצאים למסע נועז אל האי אולי, יחד עם הבובה אלישבע הפגומה והמסכנה, כדי לרפא אותה בארץ הבובות. כבר אז הילך עלי הסיפור קסם: הוא מסופר כמו חלום – כולם נכנסים בקלות לאוטו-צעצוע פיצפון ולמטוס-צעצוע זערורי, למשל, בלי שום הסבר – ובסופו גאולה אמיתית: בזכות החברים, שהתגייסו לעזור לבובה שבכייה נגע ללבם, נרפאת אלישבע וחוזרת הביתה שלמה ויפהפייה, כחדשה. האין זה האושר בהתגלמותו? מי לא חולם שאפשר יהיה לרפא בן לילה דברים שהתקלקלו, או לייפות דברים שהתכערו, בעזרת חברים טובים ואכפתיים?

אבל רגע: האם הגאולה אכן אמיתית, או שמא הכל היה חלום? המחברת לא עונה על כך במפורש, אולם עצם שמו של האי שאליו נסעו, ומילותיו האחרונות של הסיפור "ואלישבע עצמה את עיניה ונרדמה, שמחה ומאושרת. וזהו הסוף – סוף המסע אל האי אולי" אומר הכל. וכך הקורא נשאר בסוף הספר עם צביטה קטנטנה בלב. אלא שהפעם, כשקראתי את הספר המחודש, המעוטר באיוריה הנפלאים של בתיה קולטון, נצבט לי הלב בגדול. אני רוצה להציע קריאה קצת שונה בסיפור הזה, שהוא כאילו שמח, אבל בעצם עצוב-עצוב.

מרים ילן-שטקליס היתה אשה-ילדה ערירית וצמאה לאהבה, שידעה לתרגם את כמיהתה ליצירות מופלאות לילדים. היא לא היחידה שהשתמשה בדימוי הבובה כדי לתאר נפש נשית מדוכאת, פגומה ואילמת (ר' הבובה הממוכנת של דליה רביקוביץ'), אם כי אולי לא לגמרי במודע, והבובה אלישבע מככבת גם בכמה שירי ילדים שלה. אבל מה שבלט לעיני בקריאה המחודשת היה היעדרה המוחלט של רותי, "האמא" של הבובה וזו שחיבלה בה, שמתוארת בסיפור כ"ילדה רעה" (אם כי אלישבע מזדרזת לסנגר עליה בדיפלומטיות באוזני הרופא – לא שהיא באמת רעה, רק "לא מבינה את אשר היא עושה. והיא כל-כך מכאיבה לי!"). באופן תמוה, רותי נעדרת מחדר הילדים שבו נמצאים הצעצועים בלילה (אין לדעת אם היא ישנה בו), ומי שנוסע להציל את הבובה שלה הוא דווקא אחיה דני. למה דווקא הוא, מה פתאום? לצורך הסיפור, הרי היה מתאים יותר שבעלת הבובה תעשה את ה"תיקון" (כמו הילדה בעלת בובת הארנב ב"המסע המופלא של אדוארד טולין").

בעיני, הילדה רותי מהסיפור היא למעשה ילן-שטקליס עצמה, שהניחה לנפשה להיות למרמס והפכה בעיני עצמה לפגומה, זנוחה ומקולקלת (בעלה עזב אותה לטובת בינה גבירץ, שאיירה לה את "אצו רצו גמדים"), והסיפור שלה הוא משאלת לב (שלא התגשמה מעולם) – כמיהה שמי שישמע את בכייה של הבובה השבורה יהיה ילד זכר, מלא תושייה ורצון טוב, שיהיה מוכן להקריב אפילו פיסה מעורו כדי לתקן את אפה השבור ולהחזירה הביתה יפה וחדשה, אם כי קצת חסרת אישיות: דני מתקשה לזהות את אלישבע בין שלל הבובות המתוקנות והיפות, ובחשאי הוא לוחש לדובון קוץ: "יודע אתה? כאשר אלישבע היתה ישנה ושבורה וקרועה – אהבתי אותה מאוד".

משום כך הסיפור הזה מזכיר לי יותר מכל את "מיו מיו שלי" – גם הוא חלום על אושר שחולם ילד אומלל, שאין לו סיכוי להיגאל – ואת שירה של לאה גולדברג, "אולי מחר" (אני אהיה יפה מאוד). ובאמת סליחה על ההשתפכות הפעם, אבל הלב נצבט לי אז תסבלו קצת. יופי של מתנה לאוהבי מרים ילן-שטקליס, ושמחה רבה לבני 3-6.

"המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן-שטקליס (איירה: בתיה קולטון, הוצ' דביר, 70 עמ', מנוקד), 42 ש"ח בחנות "המגדלור", במקום 69 ש"ח מחיר מלא