"אז איך החדש של גרוסמן?" שאל אותי ידיד שראה את הספר ליד מיטתי, "אשתי גמרה אותו אתמול ואמרה לי לא לקרוא, כי הוא עצוב מדי". באותו שלב עוד הייתי באמצע מופע הסטנד-אפ של גיבור הספר, השופע בדיחות והתחכמויות, כך שטרם העזתי לאשש את דברי ידידי, אבל העצב אכן מחלחל מבין השורות הרבה לפני שהוא מתפרץ במלוא עוזו לקראת הסוף. ועם זאת, לא הייתי אומרת שזה ספר עצוב. נוקב, בהחלט, אכזרי אפילו, אבל בעיקר נועז.

רבים אומרים ש"קשה להם עם גרוסמן", ואני יכולה להבין אותם. גרוסמן מרחם על ילדי הגן (בספרי הילדים הנפלאים שלו), אבל על הגדולים אינו מרחם עוד, בוודאי לא ביצירתו האחרונה. זהו ספר לאמיצים בלבד, כאלה שמוכנים לצפות מקרוב באדם שמקיא את מררתו עד תום, ישר לפנים, בדיוק מפעים ומכאיב. כזה הוא דוב'לה ג'י, סטנדאפיסט ליגה ז' שמזמין למופע שלו את המספר, שופט בדימוס שהתיידד איתו בנעוריו וכבר מחק אותו מזיכרונו, כדי שישמש לו כעין מראָה ויספר לו בתום המופע מה בעצם ראה כשהסתכל בו.

כולם בספר הזה אמיצים: גם השחקן, שמתבזה מול הקהל וחושף מולם את כל פגמיו; גם המספר, שממשיך לשבת באולם כשרוב הקהל עוזב; וגם הקורא, שנשאר עם שניהם כמי שכפאו שד, למרות הקושי והרתיעה, עד הסוף. הכתיבה ממזגת כביכול שני מונולוגים, של הסטנדאפיסט ושל המספר, אבל אפשר להתייחס אליהם כאל שני צדדים של אותו אדם: זה שעושה מעצמו צחוק, שמתפשט בפרהסיה ומשפיל את עצמו שוב ושוב ובד בבד מתחשבן עם עצמו בשיא הקטנוניות – והצד השופט, המיושב בדעתו, שכבר מחק מתודעתו את המוקיון האומלל שהכיר פעם והתנכר לו, והפעם היחידה שהוא מעז להסב לעצמו תשומת לב באולם המופע (שנמצא במרתף הבניין, רמז לתת-מודע) היא כשהוא קם לצעוק לקהל המפריע: "תנו לו לספר את הסיפור שלו!"

גם אם נתעלם מהדמיון בין שמו של הגיבור לשם הסופר, דומני שיש כאן מעין משל על העימות בנפש האמן (או כל אדם, בעצם) – בין האקסהיביציוניסט, שחושף את עצמו בפני הקהל שלו בלי להתפשר, מוכן לשריקות בוז אבל עורג למחיאות כפיים, מת לדעת איך הוא נראה מבחוץ, מהו "הדבר הזה שיוצא מהבנאדם בלי שהוא שולט בו" – לבין הסוּפּר-אגו הביקורתי, המתאפק, המתחשב ברגשות הציבור. ואין פלא שהעימות הזה מתרחש אצל שניהם לקראת גיל שישים, אחרי שכבר איבדו אהובות והורים וילדים, ורק אז יש להם אומץ להיפגש סופסוף. וכשקוראים את הסיפור ככה, הקריאה נעשית הרבה יותר מעניינת, ומיד מתחשק לקרוא הכל עוד פעם מהתחלה. ולשתות כוס מיץ, כמובן.

"סוס אחד נכנס לבר" מאת דויד גרוסמן (הוצ' הספרייה החדשה, 198 עמ') – 68 ש"ח, באתר הקיבוץ המאוחד (במקום 76 ש"ח מחיר מלא)