לא ישנתי כל הלילה, כאילו יש סיכוי שתוצאות האמת באמת ישנו את חיינו מן הקצה אל הקצה. הבוקר עלה ואתו שיוויון גושי שנתקע בגרון כמו שיוויון גושי – לא לבלוע ולא להקיא. אז הלכתי לטעון מכונת כביסה, פעולה שלעולם אינה מאכזבת. נכנס שחור – יוצא לבן. שפכתי את הסל המשפחתי שלא מבייש פלוגת חיילים בסדיר, ולנגד עיני התייצב שוב שיוויון גושי. הצבעוני והלבן הברורים שכבו זה מול זה שלופי גרביים, ואז התחילו הדילים, פוליטיקה קטנונית שמנסה להכריע לאן תלך חולצת פסים כחול לבן? אין לאן לברוח חשבתי לעצמי, דוחפת ג׳ינס מאוד דהוי ללבנים, תאשימו אותי שעירבתי לבן עם צבעוני, שלא לדבר על ההכרעות הזעירות של תחתונים לבנים עם פרפרים ירוקים, מגבת מטבח משובצת. אח, חבל שאין לי יותר מרץ הבוקר, אבל עובדים עם מה שיש, המכונה יצאה לדרך פוליטית חדשה עם 60 מעלות של כביסה לבנה שאליה חדרו כמה גרביים שמאלניות וסרט ראש ערבי. בלי סמן ימני, בלי חרדים. הקטנה חולה מכל הבחירות האלה עם גוש חום של 39 והדבר היחיד שמשמח אותה הוא יום ההולדת שלה המתקרב בצעדי ענק עם ט"ו בשבט. עציצים חומים קטנים שנשטפו בגשם, צבעי גואש, מכחול עקום, קצת אדמה וזרעים, מוכרחים להאמין שמשהו טוב עוד יצמח מכל זה, שיהיה שינוי מלא מרץ ושיש עתיד לעציצים ואמת באדמה עם תנועה קדימה. כמו שאומר סבא שלי בן ה-96 אין חינוך טוב יותר מחקלאות.

משיח לא בא, משיח יכול לצייר. הכדים על הגג של מירי