לא שהייתי צריכה הרבה בשביל להפוך את הבוקר הזה למורכב. גם ככה צלעתי בים אחרי הנסיון האומלל להפסיק לעשן, שהביא אותי לשתי צעדות ביום, מתעקשת לפרוק את הגמילה הקשה בחול הרך ובינתיים נוקעת לעצמי את הנפש והרגל גם יחד. אז עליתי לגג להשקות, ממלמלת לעצמי שעוד לא זרענו מספיק מצליבים לקראת החורף ואנחנו לא נאכל את מה שלא נגדל השנה. כמה מלפפונים העסיקו אותי עד שגיליתי שאני מוקפת במעגל צרעות בגודל של עטלף בינוני כל אחת.

מהר מאוד גיליתי שפתחתי להן מים במקום נוח, סמוך לעץ ענק שנראה כמו הכלאה מפלצתית בין פיקוס למנגו. הפריחה הצהובה היא האוכל והצינור שלי הסתבר כמקור מים זורמים לשתיה. רק אני הייתי המכשול שלהן והן לגמרי התכוונו לחסל אותי. ניסיתי להדוף אותן עם הזרם מה שנתפס – בצדק – כצעד לוחמני מצידי שהן נאלצו להגיב עליו וקראו לחברות שלהן. זרקתי לי סמרטוט על הראש ונמלטתי בצליעה לחדר המדרגות כשהן דולקות אחרי, רבות ממני, צעירות ממני ועם יתרון ברור בצורת כנפיים. בסך הכל זה הפך את הבוקר המטושטש הזה לאחד עם עוקץ פוטנציאלי. אם קודם היתה לי אשמה על זה שלא השקיתי בזמן אז עכשיו יש לי נימוק סדור היטב לזמזם לעצמי. מצד שני איזה מין חקלאית דמיקולו אני, שכמה עשרות צרעות כבר מבריחות אותי מהחלקה עד סוף הפריחה. איך שלא יהיה אני לא יוצאת מזה טוב אבל לפחות לא נעקצתי. עכשיו אני עוד יותר מחכה לגשם, כי אחרת אין מי שיגאל אותי ממלכודת הדבש הזו, כמה חבל שהחמסין ילך ויתעצם עד סוף השבוע. מי אמר טבע ולא קיבל.