ההתאהבות שלי בספר הזה, המכיל סיפורים וקטעי פרוזה קצרים מאת רוברט ואלזר – התחילה בזכות חבר. בשיחה טלפונית סיפרתי לו שמצב רוחי אינו משופר, והוא ענה לי שגם מצב הרוח שלו לא היה משופר בבוקר "אבל עכשיו השתפר…בואי  תקשיבי …"

כך התחיל החבר לקרוא לי בקול (ובעברית תקנית אפשר להגיד גם – הקריא) סיפורים קצרים מספרו של ואלזר "איש שלא הבחין בשום דבר". קודם האוזניים שלי התוודעו לספר, ורק אחר כך העיניים שלי (שחיפשו את הספר). הסיפורים, בתרגומו של רן הכהן, מרביתם שובי לב, מציירים גלריה של טיפוסים תועים-תוהים-בוהים, אנשים שלא מוצאים את מקומם ומחפשים, כל אחד משהו אחר. בדמויות יש הרבה מן הגרוטסקה. אחרות סוריאלסטיות שמחפשות איזה עוגן במציאות המורכבת של חייהם ושל אופיים. כך למשל בסיפור "סוף העולם" תפגשו יתומה ההולכת שש עשרה שנים תמימות כדי למצוא את סוף העולם: "ילדה אחת – שלא היו לה לא אב ולא אם, לא אח ולא אחות, שלא הייתה שייכת לאיש ושלא היתה בבית בשום מקום – עלה בדעתה רעיון: ללכת וללכת עד שתגיע לסוף העולם…" (עמ' 13). בהמשך תתיידדו עם האיש שלא האמין למראה עיניו ולא למשמע אוזניו. גם כשראה דלת סגורה, היה עומד מולה,מטיל ספק בקיומה ותוהה: "את באמת סגורה או שאת לא סגורה?" (עמ' 18). בסיפור הנושא את שם הספר – תכירו את האיש שלא הבחין בשום דבר "גם כשנפל לו הראש, הוא לא הבחין שאין לו ראש. הוא המשיך ללכת בלי ראש, עד שמישהו אמר לו…" (עמ' 39).

בסיפורים של ואלזר, בן דורו של קפקא, הרובד העלילתי אינו תופס נפח. המרחב האמיתי הוא הזרימה האסוציטיבית שלוקחת את הכותב ואת הקורא למקום אחר. ולמקום הזה קוראים: תענוג.

הספר "איש שלא הבחין בשום דבר" (קובץ סיפורים) מאת רוברט ואלזר (תרגום: רן הכהן. הוצאת ספרית פועלים, 139 עמ') – 79 ש"ח
להשיג בחנויות הספרים ברחבי הארץ