יוצרים, כידוע ניזונים מן הפחדים שלהם. אדיסון פחד מן החושך, ומהר להמציא את הנורה החשמלית. וולט דיסני פחד מעכברים והגה את מיקי מאוס. ואני הקטנה פחדתי מהרבה דברים.
פחדתי בין השאר שכולם ימותו ואשאר לבדי בעולם הגדול הזה. מי שתרם לתחושה הזו היה הספר "רובינזון קרוזו" של דניאל דיפו שקראתי וחזרתי בילדותי בגרסאות מקוצרות ובעיבודים שונים ומשונים (היום אני יודעת שהתעמרו במקור, וונדליזם לשמו). דמותו של רובינזון הטרידה אותי, הבדידות שלו  במרחבי האי שנים על שנים, העצימה  את חרדת הנטישה שלי.
אגב קריאה תמיד רציתי לעזור לו במשהו, ולא ידעתי איך.

כשגדלתי וקראתי לראשונה את הספר כפי שנכתב במקור, ללא קיצורים וללא תוספות של עורך או מעבד, התחושה הזו לא חלפה. זכור לי היטב, שביום שקראתי את רובינזון המלא, הייתי אמורה לערוך קניות בסופרמקט. היתה לי תחושה שאסור לי לעזוב את רובינזון  לבדו על האי וללכת לסופר. אלא שהמציאות וטרדותיה הכריחו אותי לעשות זאת. אגב קניה מצאתי את עצמי קונה שפע של מוצרי מזון, נחוצים ולא נחוצים. מסתבר שקניתי מלאי מצרכים לרובינזון. מזל ששת הגיע להפיג את הבדידות, מאז אני גם יודעת שלכל רובינזון מוכרח להיות איזה ששת.

רובינזון קרוזו / דניאל דפו, ראה אור בהוצאות רבות בהן "עם עובד" ו"הוצאת כרמל"