בנסיון לחמוק מהייאוש של ערב יום השואה, עלינו לגג עם המשפחה וחברים טובים לשהות בין הצמחים הצעירים וריח האדמה הרטובה. שתינו יין (בלי לעשות לחיים), אכלנו פסטה וסלט מכל מה שגדל על הגג ולרגע בין התירסים הנעים ברוח לחברים הטובים והיין – חשבתי שדפקתי את המערכת וניצלתי הפעם מלבלות שוב לילה בכרית רטובה מדמעות על "הפסנתרן" – הסרט שבכל שנה אני נופלת עליו בארבע בבוקר. נרדמתי שיכורה ומעורפלת ולפני שהספקתי להחביא קצת לחם בכיס מתחת לטלאי הצהוב, עלתה השמש וכל מה שהצלחתי להטביע ביין – עלה וצף בקפה.

אין איך להימנע מהמחשבה שזה שיש אוכל גדל על הגג, מייצר לי שקט נפשי כזה שאפשר להשקות בצינור. כל צנון ולפת נראים כמו חבל הצלה, יחד עם נענע חסה ובצל ירוק – אין איך להיות ממש רעבים, לפחות עד שהאמריקאים יגיעו. מצאתי אם ככה עוד סובלימציה חיובית לדור השני: גדלו לכם אוכל על הגגות, ועד שהכל יעלה בלהבות – יהיה משהו לשים בפיות של הילדים. מבטיחה להפסיק עם האווירה הזו, אם תבטיחו שאין בעולם יותר ילדים רעבים. הטבח מביט בי מביטה בירקות הרעננים, קורא את המחשבות שלי ומתכין את הסלט הכי ירוק בעולם, כולל כתמי פרחים של כובע הנזיר, שגם אותם אפשר וטעים לאכול אם רוצים, ובוודאי שאם צריכים. מי שזרע בסוף החורף רואה עכשיו פירות מעמלו – עבד החתול אוכל את החסה של הצבים, עובד על הסתגלנות. כנראה שיש גם חתולים דור שלישי, שרדנים.

מתחבאם בעליית הגג. תירסים דור שלישי