כמו הגננים, גם הגינה על סף עילפון חושים. כנראה שרק גמלים בהרי כורדיסטאן בנויים למה שקורה פה. ההשערה שלי היא שזה עוד צורה של המבול שמנחיתים עלינו כוחות שמתבוננים בעולם הזה ואומרים, צריך לשרוף אותו ולבנות חדש. עד שאני מרימה את גופתי לעלות לגג להשקות – כולם למעלה כבר כמעט מאבדים כל טיפת תקווה למים. אפילו לאסוף את הפירות שזרענו בזיעה אין לי תמיד ריכוז וכוח, החום כבד כל כך עד שראייתי מטשטשת ואני מפספסת את מי ששרדו.

פעולת ההשקייה במצב הזה דומה להחלטות של פרמדיק בתאונת דרכים: קודם הפצועים קשה, אחר כך המעולפים ומאבדי ההכרה, לסיום נפגעי הלם וחרדה, ורק בסוף פינוי הרוגים. מפה לשם עם הפסימיות שנפלה עלי, אפשר להשמיד שדות של תקווה ודווקא לכן אני שולחת גם צילום של צמר גפן יענו כותנה כדי להראות כמה גם מפעים הטבע למרות הכל ושאגדת הכותנה היא אמיתית ממש כמו הלבן הלבן הזה שבתמונה. בכמות שיש לי אני יכולה להכין ממחטה ולמחות בה את זיעת החקלאות העירונית, שאלה לגמרי לא הימים הקלים שלה. אבל כל עוד לא אבדה כותנתו אולי עוד תהיה פה תקומה לגג לעיר ולארץ.

לקו במכת חום. פינוי פצועים מהגג של מירי