לפני עשר שנים עשתה נערה אלמונית ,נורה ג'ונס, דבר נדיר: היא הוציאה אלבום בכורה מושלם. כשאני אומרת מושלם, אני לא מתכוונת לדי טוב, או נחמד. אני מתכוונת לאלבום ג'אז-קאנטרי רך ומרגש שכל שיר בו  היה פנינה. אני מתכוונת לאלבום בכורה של ילדה בת עשרים ושלוש שכל שומעיו התאהבו בו. קולה המלטף של ג'ונס, שבשוליו יש צרידות סקסית כמעט בלתי נשמעת, שר דואט עם נגינת הפסנתר הכאילו נון שלנטית אך המהוקצעת לגמרי שלה, וריגש את הקהל והמבקרים גם יחד: עשרים מליון עותקים וחמישה פרסי גראמי אחר כך, היה ברור שיש כאן משהו מיוחד באמת. כל צד והיבט בנורה ג'ונס היה מושלם: כשרונית, יפה, מסתורית, ועם ייחוס משפחתי שבוודאי גרם לאנשי יחסי הציבור שלה לפרוץ בבכי של אושר: ג'ונס היא בתו של נגן הסיטאר ההודי הדגול ראווי שנקר, שגדלה עם אמה האמריקאית בטקסס. אמרתי לכם, נדיר.

במשך שנים, לילה לילה, השכבתי את הבת שלי לישון לצלילי האלבום הזה, בעודי חושבת, כמה קשה לעשות מיין סטרים יפה ועמוק, ואיך הצליח לה, לנורה. אבל, וידעתם שיבוא אבל בסיפור המושלם הזה, השנים עברו, והאלבומים הבאים של נורה שלנו לא הגיעו לגבהים של הפתיחה הפנומנלית. השני היה נחמד, השלישי לא משהו, ברביעי ניסיתי מאוד שלא לפהק. נורה ניסתה פופ ורוק רך והכל נשמע כנסיון חיוור להתחבר באמת ולכתוב. כשהאלבום החדש שלה הגיע לפתחי השבוע, היתי קצת מתוחה. עצמתי עיניים והקשבתי, ואחרי דקה, חיוך אדיר הציף אותי. חברים וחברות, היא חזרה.

מה אומר לכם, איזה כיף. לפני הכל, השירים באלבום הזה נפלאים, וזה העיקר. שיר הוא מצוין כשהוא מצוין, ואנחנו יודעים את זה עם כל תא בגוף. אי אפשר להסביר את זה, הוא פשוט עושה לנו טוב: טוב מקפיץ או טוב מרגיע או טוב מרגש, אבל טוב ברור. נורה כתבה כאן שירים מרחפים, בלדות, אפילו פופ. העיבודים המקסימים של המפיק המוכשר דיינג'מאוס מערבבים את כל הז'אנרים בחירות גמורה: קאנטרי, אינדי, טיפה אלקטרוניקה. ג'ונס שרה עוד יותר יפה מפעם, ונשמעת בוגרת וחכמה יותר. שמעתי את האלבום שלוש פעמים ברצף, דילגתי על שיר אחד טיפה סתמי, והתאהבתי קשות בכל השאר. על העטיפה הבחורה המסתורית של פעם עברה מייקאובר מעודכן שמנסה לייצב אותה ככוכבת, אבל לי זה ברור שהיא לא צריכה את זה: אנחנו יודעים איזו נסיכה היא ממזמן. כדאי בטירוף.

Norah jones- little broken hearts (נורה ג'ונס) – החל מ-59.90 ש"ח
להשיג בחנויות המוזיקה ברחבי הארץ