אם שואלים אותי מהו ספר הילדים העברי הכי טוב בעיני, אני לא מתבלבלת. אני זוכרת איך הרגשתי כשקראתי אותו לראשונה, אמנם כבר לא ילדה, ובכל זאת מהדף הראשון הרגשתי איך הלב שלי מתחיל להתפתל עם המלים והשורות, נצבט ולא מרפה, עד הדף האחרון; בדיוק כמו שהרגשתי כשקראתי קלאסיקות עולמיות לילדים שיש בהן גם עצב, כמו "עופי, חיפושית סיוון", ספריו של דיקנס או "מר אל, כאן אנה". "האי ברחוב הציפורים" עטור הפרסים של אורי אורלב היה ספר הילדים העברי הראשון (ואולי היחיד) שגרם לי לחוש כך, וכשקראתי שוב את המהדורה החדשה שיצאה כעת במלאת 30 שנה לספר (ו-80 לסופר), הרגשתי בדיוק אותו הדבר.

אלכס, גיבור הספר, הוא ילד כבן 10 שנותר לבד בין הריסות הגטו לחכות לאבא שלו, שמי יודע אם ומתי יחזור, וידידו היחיד הוא עכבר לבן. הספר נפתח ימים אחדים לאחר שאמו של אלכס נעלמה וכנראה נרצחה, ועד מהרה נלקח גם אביו בסלקציה ואלכס הקטן נותר בודד לנפשו במשך חודשים ארוכים להתמודד עם רעב, קור ופחד מפני החיילים הגרמנים. אם עוצרים רגע לחשוב על כל המצב הזה, מתחשק לבכות מרוב עצב, אבל לאלכס אין זמן לבכות וגם לא לחשוב יותר מדי, זו המציאות שלו והוא מספר מה עובר עליו בצורה פשוטה ועניינית. מרגע שהוא נשאר לגמרי לבד, אלכס הופך לנגד עינינו בבת-אחת מילד לילד-איש, והוא גם מתנהג כמו איש בלי לדעת שהוא כזה. וזה כל-כך צובט בלב, כי במובנים רבים הוא בוגר בהרבה מרוב המבוגרים, גיבור אמיתי שאין לו מושג שהוא גיבור.

מה שיפה פה הוא שדרך עיניו התמימות, המציאות הנוראה נקראת כסיפור הרפתקאות מדהים, המסופר בשפה טבעית של ילד-מבוגר, יצור-כלאיים נדיר כל-כך בימינו (שמרובים בהם דווקא המבוגרים הילדותיים), ולכן למעשה אין סיבה שזה יהיה רק ספר ילדים. זהו ספר מופת לכל מי שיודע לקרוא בלי ניקוד, אבל מאחר שהגיבור הוא ילד, והוא מספר הכל בפשטות, זה מתאים גם לילדים. מזל גדול. ובהזדמנות זו, הלוואי שגם "לידיה, מלכת ארץ-ישראל" של אורלב יזכה לגאולה כזאת.

הספר "האי ברחוב הציפורים", מאת אורי אורלב (איורים: אורה איתן, הוצאת כתר, לבני 9 ומעלה) – 69 ש"ח
להשיג בחנויות ובאתרי הספרים