כשהיה הטבח ילד, היה סבא שלו האגרונום מטייל אתו בין ירושלים לזכרון. בתיק היה לסבא יוסלה מיני צמחים וזרעים וכשהיה מבחין בצמח לא מותאם למקומו היה עוקר אותו ושותל במקומו אחר ואילו את העקור היה מנייד למקום הראוי לו, גם אם מדובר היה בגינה של בית פרטי. כך למד הטבח שיש דברים חשובים יותר משמירה מתמדת על החוק.

באירוע אוכל אחד הוא הכניס זרע אחד לפה בלי רשות המארחים. היה כתוב עליו שזה צימוק סיני. כשטמן אותו באדמה חייך חיוך ילדותי ואמר לי בנצחון: זרעתי לך צימוק סיני, כאילו צימוק סיני הוא החלום הרטוב שלי ביולי תל אביבי כשאני בעצמי צימוק סיני. "יופי" הפטרתי כאם איומה ושכחתי מכל הסיפור. אחרי ארבעה שבועות צמח הדבר הזה שבתמונה על הגג. תראה, קראתי לו, לא תיארתי לעצמי לאיזה גודל יכול להגיע צימוק סיני. אז זהו, הוא שוב חייך בממזריות, כאילו המציאות, אפילו זו שבגינת הגג שלנו הערימה עליו יותר משהוא חשב שהוא מערים אז על מארחיו. צוחק מי שצוחק אחרון, אבל הוא בדק במגדירי צמחים וחזר עם המסקנה הסוחפת שזה בכלל קישוא תאילנדי. אין שום בעיה, אמרתי, אני בכלל לא מאוכזבת, למעשה חלמתי על קישוא תאילנדי כמעט כמו שפינטזתי על צימוק סיני. אחרי שנבשל את המפלץ שצמח פה אדווח לכם הוא מתוק או מלוח חמוץ או מר, מה שבטוח זה שלאף אחד בארץ אין כזה דבר. בעצם, אין דבר כזה שאין דבר כזה.